בן־גוריון נדהם ומעולם לא החלים כּליל מהלם זה. מאוחר יותר בחייו למד כמה וכמה שפות. הוא היה מסוגל לספר לאורחיו שלמד את השפה הספרדית אך ורק כדי לקרוא את ״דון קישוט״ במקור. אולם הוא לא טרח מעולם ללמוד את השפה הערבית, הקרובה לעברית יותר מכפי שקרובות הצרפתית או הגרמנית לאנגלית. במשך 10 שנות כהונתו הראשונות כראש ממשלת ישראל, אשר כעשרה אחוזים של בוחריה היו ערבים, לא ביקר אף פעם אחת בישוב ערבי, לא נאות אף פעם אחת לקבל משלחת ערבית. בשעה שערך ביקור רשמי בנצרת עילית, העיירה שהוקמה על־ידי משרד הבטחון שלו במגמה ברורה לפקח על נצרת הערבית, הוא נמנע באופן הפגנתי מלבקר בנצרת העתיקה, אשר בוחריה תרמו תרומה כה נכבדה לסיעות הקואליציה של ממשלתו בכנסת. לא מכבר, כאשר התחיל הזקן שיחה עם חבר־כנסת ערבי קומוניסטי במליאת הכנסת גרם הדבר לסנסציה כה רבה, שאיש לא טרח להקשיב לנואם המסכן, שנשא באותו רגע את נאומו מעל הדוכן, כפי שראו צורך לציין הכתבים הפרלמנטריים, שגם הם ראו בשיחה זו מאורע היסטורי.
אך ההלם הראשון היה רק התחלה. דברים רעים יותר נתגלו בימים שלאחר מכן. לא היו דרושים לבן־גוריון ימים רבים בארץ החדשה כדי לתפוש שמשהו אינו כשורה בישוב היהודי הקטן. משהו שהרעיש את נפשו של העולה החדש.
באותם הימים כבר הספיקו אנשי העלייה הראשונה, שישבו בארץ זה עשרים שנה, להתאקלם בה. אחדים מהם הפכו בעלי מטעים עשירים. כמו אבירי מסע הצלב הראשון, שעוררו את חמת האבירים והכמרים הפראנקיים שבאו בעקבותיהם, מפני שלבשו בגדים ערביים וסיגלו לעצמם מינהגים ערביים ומותרות ערביות, התרגלו גם ותיקי העלייה הראשונה לדרך החיים הערבית. הם הביטו בעין זועמת בעולים החדשים, שהביאו עימם רעיונות סוציאליסטיים מרגיזים, שלא התייחסו יפה לערבים, שתבעו בתוקף עבודה לעצמם. הם, הוותיקים, העדיפו את הפועלים הערביים הזולים והטובים, שלא ידעו דבר על אגודה מיקצועית. הם בזו לשפה העברית, דיברו יידיש ואף למדו ערבית. (בדיחה ישראלית נושנה מספרת על עולה חדש שבא בימים ההם למטולה, אחת ממושבות העלייה הראשונה. בראותו אכר יהודי זקן, שעבד עם פועלו הערבי בגינה, פנה אליו בעברית ושאל לדרכו. האבר פנה אל הערבי ביידיש: ״אחמד, וואָס זאָגט עֵר ?״ — כלומר, מה הוא אומר ?) התהום שהפרידה בין החלוצים החדשים לבין ותיקים אלה של העלייה הראשונה הולידה שנאה שלא נרפאה לגמרי מעולם. היא התרכזה בבעייה