שהפכה נושא מרכזי בחיי בן־גוריון למשך שנים רבות: בעיית העבודה העברית.
★ ★ ★
הסוציאליסטים המבקרים כיום בישראל מתחלקים, בדרך כלל, לשני סוגים.
רובם הופכים מעריצים עד אבדן חוש הביקורת, כשהם אחוזי התלהבות למראה הקואופרטיבים, המושבים והקיבוצים. הם רואים בהם, בצדק, יצירות מיוחדות במינן, צורת חיים נטולת כפייה, מצב של שוויון מרצון שהוגשם רק לעתים נדירות במקומות אחרים.
אחרים מוטרדים על־ידי מה שנראה להם כשיעבוד הסוציאליזם ללאומנות קיצונית. רק לפני שנים מעטות בלבד היה שמה הרשמי של ההסתדרות ״ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ־ישראל״, הגדרה לאומית־דתית במקום הגדרה אזורית, דבר שאין לו כמעט אח ורע בעולם מבחינה סוציאליסטית. (כאשר הוחלט, סוף־סוף, זמן רב למדי אחרי הקמת המדינה, להשמיט מן השם את המילה ״העבריים,״ היה בן־גוריון היחיד שהתנגד לכך בחריפות. עד לפני כמה שנים לא נתקבלו אף חברים ערביים להסתדרות).
שני הצדדים של התנועה הציונית — הסוציאליסטי והלאומי — לא רק היו קשורים זה בזה. הם היו אחד. בעיית העבודה העברית היתה עדות בולטת לכך, נוסף על היותה אחת הסיבות העיקריות למצב הנוכחי במרחב. אכן, אין זה מוגזם לומר כי המאבק על העבודה העברית היה הסיבוב החשוב הראשון במלחמת ישראל—ערב.
יתכן ששום מלחמה לא החלה אף פעם מסיבות אידיאליסטיות יותר. הסוציאליזם הציוני לא הסתפק מראשיתו בהעברת יהודים לארץ־ישראל, אף לא בהקמת בית לאומי יהודי. כדי שתהיה משמעות של ממש לרעיון התחייה, היה צורך לשחרר את היהודים מקיומם הבזוי כחנוונים, כמלווים בריבית, כמתווכים וכסרסורים, קיום טפילי שתואר בספרי הלימוד של בית־הספר הציוני בדרך המזכירה במידה רבה את הספרות האנטישמית. לא, היהודים היו חייבים להיות לפועלים. היה צורך להפוך את הפרופסורים לאכרים, את החייטים למכונאים, את הסוחרים לנגדים, את החנוונים לשומרים נועזים. זאת היתה ״הפיכת הפירמידה החברתית,״ שנועדה להעניק לחברה היהודית בארץ ישראל בסיס רחב של פועלים וחקלאים. יחד עם ״דת העבודה,״ האמונה בכוחה המטהר והמשחרר של העבודה הגופנית, היה זה אחד מיסודות הסוציאליזם הציוני.