נכבשה יפו במארס 1948 והיא, העיר היפה בת אלפי השנים, היתה לפרבר של תל־אביב הצעירה והמכוערת.
אפשר לשאול: האם היה כל זה בלתי נמנע? האם לא יכלה הציונות מלכתחילה לכונן בארץ משק משולב, שהיה מספק תעסוקה ליהודים ולערבים כאחד? האם אי־אפשר היה ליישב את הארץ חקלאים יהודים וערבים כאחד ? האם לא יכלו הקיבוצים, עד כמה שהדבר נשמע מוזר, לקבל חברים ערביים ? בקיצור, האם לא יכול היה הסוציאליזם הציוני להיות בין־לאומי, ארץ־ישראלי, שמי — מראשיתו?
אומנם, שאלות אלה נשאלו מדי פעם, על־ידי קול בודד זה או אחר. ד״ר ארתור רופין, אחד המרחיקים ראות שבקרב המנהיגים הציוניים ואחד ממארגני ההתנחלות, הזהיר במכתב משנת 1911 מפני הדגשת רעיון העבודה העברית. במכתב אחר, משנת 1914, הוא הציע שמכל האדמות שתרכשנה יופרש חלק מסויים להתנחלות האריסים הערביים. אולם רעיונות כאלה לא עוררו שום הד, ונראה שגם רופין עצמו התייאש מהם בסוף ימיו. הגישה השלטת בוטאה על־ידי אחד המדינאים הקשישים של הציונות, מנחם אוסישקין התקיף, האדם שניצח את הרצל בפרשת אוגנדה. כבר בשנת 1905, בחוברת שנשאה את השם ״הפרוגרמה שלנו״ קבע, כי ״כל ארץ־ישראל, ולפחות רובה, יהיה קניינו של עם ישראל,״ ועל העסקת הערבים במשק היהודי בארץ כתב, כי זוהי ״צרעת ממארת.״
★ ★ ★
עבודה עברית, אדמה עברית והגנה עברית היו שלושת הנושאים העיקריים של הסוציאליזם הציוני במשך מחצית המאה העשרים. בגללם היה האגף הסוציאליסטי של הציונות לאומי יותר מן האגף הימני, שייצג מעמד בינוני אשר היה מוכתם על־ידי זכרונות העסקת הערבים בפרדסנות הפרטית. אני סבור כי זה היה הגורם העיקרי שאיפשר למפלגת הפועלים, מפא״י, להיות למרכז הכוח בתנועה הציונית ולאחר מכן בישראל, ולהחזיק בשלטון עליון ברציפות מאז ראשית שנות השלושים ועד היום.
כבר זמן רב לפני כן קבעו אבותיה של מפלגה זו את הטון בארץ־ישראל היהודית. הם עשו דברים. הם ייצגו ציונות מעשית, ואיש לא ייצג אותה יותר מדויד בן־גוריון.
כפוליטיקאי, היה לבן־גוריון תמיד כישרון עילאי להבחין היכן מוקד הכוֹח בכל תקופה מן התקופות, דבר שלא היה קל כל עיקר במציאות המשתנה