הציונים המדיניים לא האמינו בכל אלה. הם לא אהבו את הקיבוצים, לא האמינו שהציונות המעשית תוביל למטרה כלשהי. הם היו בטוחים שהתפקיד האמיתי של הציונות הוא להשיג את תמיכת הבריטים ברעיון של מדינה יהודית.
ההיסטוריה הוכיחה שהצדק היה עם בן־גוריון וחבריו. ז׳בוטינסקי ומפלגתו הרביזיוניסטית, שנקראה כך מפני שרצתה לחולל רביזיה במדיניות הציונית הרשמית, לא יכלו להצביע על הצלחה של ממש במאמציהם המדיניים. ז׳בוטינסקי הטביע חותמו על ההיסטוריה הציונית — בצורה פרדוכסאלית — דווקא בשטח הציונות המעשית ביותר: הציונות של האקדח.
מייד אחרי מלחמת העולם הראשונה רצה ז׳בוטינסקי להפקיד את הגנת היישוב בידי לגיון במסגרת הצבא הבריטי. נסיונו הקצר כסגן בגדודים היהודיים שיכנע אותו שרק צבא סדיר, תחת פיקוד בריטי, יצלח לתפקיד זה. הציונים המעשיים לעגו לרעיון זה ויצרו, במסגרת תנועת העבודה, צבא מחתרתי, חשאי ובלתי חוקי, שהיה מצוייד בכלי־נשק שונים ומשונים שהצטברו ביישובים. אירגון זה, ״ההגנה״, התפלג כמה פעמים על פי קווים אידיאולוגיים. באחד השלבים היתה קיימת ״הגנה״ שמאלית ו״הגנה״ ימנית. אחרי פרוץ מאורעות 1936, כאשר מנהיגי היישוב המאורגן נתנו ל״הגנה״ את הפקודה לנהוג ב״הבלגה״, קיבלה גם ה״הגנה״ הימנית עקרון זה וחבריה חזרו להגנה השמאלית. חסידיו של ז׳בוטינסקי סירבו ללכת בדרך זו ונותרו כגוף עצמאי — האירגון הצבאי הלאומי. גוף זה פתח במלחמה בערבים ובבריטים כאחד. אכן, היתה זאת ציונות מעשית שב־ מעשית.
הציונות המעשית יצרה את המיבנה השלטוני של היישוב, שבמרכזו עמדה ההסתדרות. גוף זה, שחשיבותו הלכה וגדלה מיום ליום, כיוון את ההתנחלות של הקיבוצים והמושבים החדשים, פיקד על ה״הגנה״, הקים את המפעלים הכלכליים של חברת העובדים ואת הקואופרטיבים, חלש על שוק העבודה, יצר את קופת החולים שהיתה בעלת מונופול כמעט מוחלט בשטח הרפואה וניהל את אחד משלושת הזרמים של מערכת החינוך היישובית. כמזכירה הכללי של ההסתדרות נמצא בן־גוריון במוקד השלטון, אם כי היה רחוק מלהיות מנהיג כל יכול ולבדי. רבים מחבריו בהנהגה הקולקטיבית של תנועת העבודה חשבו אותו לאימפולסיבי ולקיצוני מדי. אך מכשיר הכוח הממשי היה בידו. הוא השאיר לאחרים את ניהול הפוליטיקה הרשמית, כגון היחסים עם הממשלה הבריטית. הוא ידע כי דבר זה