הממשלה הציונית, תפקיד שהחזיק בו עד שהכריז על עצמאות ישראל.
בן־גוריון הגיע להנהגה הלאומית בדיוק בזמן שבו סיימה הציונות המעשית, בעיקר באמצעות תנועת הפועלים, את השלב הראשון של תפקידה. היישוב היהודי הגיע עתה ל־300,000 נפש, וכבר היו לו כל התכונות של אומה אמיתית. בשנים הקרובות דחף מישטר הטרור הנאצי בגרמניה רבבות יהודים גרמניים, עם ההון והידע שלהם, לארץ־ישראל, דבר שחיזק את היישוב עוד יותר. הרעיון של מדינה יהודית הפך מציאותי. ואכן, אחרי המרד הערבי של 1936 הציעה ועדה מלכותית בריטית, בראשות הלורד פיל, זו הפעם הראשונה באופן רשמי, את חלוקתה של ארץ־ישראל והקמתה של מדינה יהודית בחלקה האחד. בן־גוריון היה כעת מנהיג לאומי ודמות בין־לאומית. ההתנגשות בין האומה העברית המתגבשת והמישטר הקולוניאלי הבריטי הפכה בלתי נמנעת. אך בן־גוריון היה זהיר. הוא התנגד למלחמת המחתרת של אצ״ל. הוא גינה אותה, ואף ציווה להסגיר את לוחמי האירגון לידיהם של הבלשים הבריטיים, שעינו והיגלו אותם. אך שוב לא היה זה מאבק של עקרונות. בן־גוריון, כמו ז׳בוטינסקי, רצה בהקמת מדינה יהודית בהקדם האפשרי. הוויכוח היחיד שעוד נותר היה ביחס לדרך היעילה ביותר להשגת מטרה זו.
★ ★ ★
מלחמת העולם השנייה נתנה לרעיון המדינה היהודית את הדחיפה הסופית והמכרעת. השואה שפקדה את יהודי אירופה שינתה את התמונה הנפשית והמדינית מן הקצה אל הקצה.
בימי המלחמה לא עשתה ההנהגה הציונית דבר כדי לעזור ליהודים, שהיתה צפויה להם השמדה באירופה. עניין זה עדיין נשאר שנוי במחלוקת בישראל, והקתרזיס של משפט אייכמן לא שם קץ למחלוקת זו. רבים מאמינים כי אפשר היה לעשות הרבה; שאפשר היה להצניח את אנשי ה״הגנה״ והאצ״ל לתוך אירופה, שאפשר היה ללחוץ על ממשלות בריטניה וארצות־הברית לפוצץ את מסילות־הברזל שעליהן נעו הקרונות עמוסי היהודים אל מחנות המוות; שאפשר היה להכריח את הבריטים בכוח הנשק לפתוח את שערי הארץ בפני רבבות יהודים שניתן היה לחלצם מאירופה הכבושה בעזרת הברחות ושוחד.
האמת היא, שבל המנהיגים הציונים, ובכללם גם מנהיגי המחתרות אצ״ל ולח״י, ניהלו מדיניות ארץ־ישראלית, ולא יהודית. הסוכנות היהודית גייסה את צעירי היישוב לחטיבה היהודית בצבא הבריטי. שם יכלו להבריח נשק