כל זה העלה גל גדול של רגשות לאומיים. הכל הרגישו: את המדינה יש להקים מייד. הפורשים החריפו את מלחמתם בבריטים, כשה״הגנה״ משתפת עימם פעולה יום אחד ומוסרת אותם לבולשת הבריטית למחרת היום. ה״הגנה״ מצידה קיבלה לידיה את אירגון ההעפלה, שז׳בוטינסקי יזם אותה ערב מלחמת העולם, והעניקה לה ממדים דרמתיים, פורצי המצור ומטענם האנושי האומלל — אנשי ״אכסודוס״ שלאון יורים הוריד אותם לרמתו ההוליבודית — עוררו את מצפון העולם. היה ברור לבריטים, ששוב אין הם יכולים להחזיק בארץ־ישראל אלא במחיר גבוה, ומחיר זה לא נראה עוד כדאי לאור דוקטרינה איסטרטגית חדשה שהשתלטה בצמרת הבריטית ואשר בה לא נועד לארץ־ישראל תפקיד חשוב.
כאשר נסיגת הבריטים מארץ־ישראל הפכה אפשרות מעשית, באמצע שנות הארבעים, קיבלה הבעייה הערבית לפתע — ובפעם הראשונה — חשיבות מכרעת בעיני הציונים. בן־גוריון היה אחד הראשונים שהבחינו בכך.
רצה המיקרה, שדווקא באותו זמן הגיע לציון־דרך נוסף בנתיבו. שוב גרם לכך מותו של חבר. אחרי רצח ארלוזורוב נעשה בן־גוריון ראש הממשלה הציונית. עכשיו, עם מותו של אליהו גולומב, המייסד הצנוע והסבלן של ה״הגנה״, נטל בן־גוריון לידיו גם את תיק הבטחון. כך, כאשר מלחמה רבת־ממדים עם הערבים נעשתה בלתי נמנעת, נפל בחלקו של בן־ גוריון התפקיד להכין את היישוב לקראתה. האיש שלחם בערבים במשך עשרות בשנים, בשדות סג׳רה ובפרדסי פתח־תקווה, קיבל לידיו את מיניסטריון המלחמה של המדינה בדרך.
עם התקרב מיבחן הכוח, הפכו ענייני הבטחון למוקד החיים ביישוב. בן־ גוריון, שלא היה לו מעולם קשר כלשהו לעניינים בטחוניים (מלבד שרותו הקצר בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה) נהיה בן לילה לדמות צבאית מושלמת, האיש במדי קרב, והוא נשאר כזה עד יומו האחרון בממשלה, בשנת 1963. לדור החדש, שלא זכר אותו כעסקן מפלגתי, כמזכיר ההסתדרות וכשתדלן ציוני, הוא היה להתגלמות ענייני הבטחון.
בן־גוריון והציונות עברו שניהם דרך ארוכה מאז ימי ראשיתם.
★ ★ ★
בינואר 1948 נערכה פגישה סודית בביתו הקטן של בן־גוריון בשדרות הקרן הקיימת בתל־אביב. התכנסו בו ראשי ה״הגנה״ ומומחי הסוכנות היהודית לעניינים ערביים. בזה אחר זה דחו המומחים פה אחד את