האפשרות שצבאות ערב יתערבו במלחמה שפרצה ב־30 בנובמבר 1947, למחרת החלטת החלוקה של עצרת האו״ם, בין היישוב העברי והעם הערבי הפלסטיני. האחדות הערבית, כך אמרו המומחים, היא אחיזת עיניים.
בן־גוריון לא האמין להם, והוא צדק. הלוחם הוותיק בערבים סבר שהמלחמה תקיף את כל המרחב, שבסיבוב חדש זה יבואו הטנקים והמטוסים במקום האקדחים והרובים של הסיבובים הקודמים במלחמת הערבים בציונות.
באותו זמן כבר היה הצבא העברי עובדה קיימת, והוא לחם בכל רחבי הארץ. הקמתו של צבא זה נזקפה על חשבון בן־גוריון, והוא עצמו האמין בכך בכל לב. אך האמת היא, ששום פוליטיקאי לא השפיע בהרבה על תהליך זה. הצבא לא היה אלא המשך של ה״הגנה״. ברוחו ובגישתו המעשית היה צבא זה יצירה מקורית של החברה העברית. אם בן־גוריון הפך בצדק לדמות היסטורית, לא בזכות הקמת צה״ל קרה הדבר, אלא בזכות רגע מכריע אחד. היה זה הוא שהכריז, ב־14 במאי 1948, על הקמתה של מדינת ישראל, בניגוד לעצות המומחים לענייני חוץ, לרבות משה שרת, שסברו כי יש לדחות לזמן מה את ההכרזה, בגלל העמדה האמריקאית. אך אין להגזים בחשיבות ההכרזה כשלעצמה. המדינה היהודית כבר קמה מאחורי חזיתות הצבא העברי. כל ישראלי יודע שלא או״ם ולא ההנהגה הציונית יצרו את מדינת ישראל, אלא הצבא שקרבותיו המיוחדים במינם היו גולת הכותרת למאמצי שלושה דורות של חלוצים ומתנחלים.
כשר הבטחון היה בן־גוריון משביע רצון. היו חילוקי דעות רבים בינו לבין המפקדים הצבאיים הצעירים והנועזים, בעיקר ביחס לרוח הצבא החדש ומיבנהו. מסורת ה״הגנה״ המחתרתית התנגשה במסורת הצבא הבריטי, בו חונכו כמה מן המפקדים. בן־גוריון תמך באסכולה הבריטית, וכתוצאה מכך פרשו רוב המפקדים המצטיינים מן הצבא אחרי הנצחון.
היום, אחרי 20 שנה ויותר, אפשר לקבוע כי רוחו של צבא אינה משתנה בנקל כתוצאה מהחלטות שרירותיות. צה״ל של מלחמת ששת הימים היה דומה, ללא ספק, הרבה יותר לפלמ״ח ולשאר החטיבות הקרביות של תש״ח מאשר לצבא הבריטי, שביקשו לכפות עליו את דפוסיו.
טענה אחרת, שתוצאותיה חשובות בהרבה, נגעה לאסטרטגיה הגדולה, בן־גוריון מאמין בכל נימי נפשו, שאסור לישראל, בשום פנים ואופן, לבוא בהתנגשות עם מעצמה מערבית. אמונה זו היא המשך ישיר של המדיניות הציונית המסורתית, המבוססת על ההנחה שבמלחמתה בערבים זקוקה ישראל לעזרתה של מעצמה מערבית אחת לפחות. משום כך הגביל בן־גוריון את