הפעילות המלחמתית בחזית הירדנית ומנע את חיסול הצבא הירדני, שעליו פיקדו קצינים בריטיים. אמנם, הוא עשה הרבה כדי להבטיח דרך פתוחה בין גופה של ישראל לירושלים (עד כי ציווה על חטיבה של טירונים ירוקים לערוך קרב הרה־אסון בלטרון, נגד עצת המטכ״ל) אך את חזית ירושלים עצמה השאיר בידי האלוף הכושל ביותר של המלחמה, שלא עשה במעט דבר לכיבוש העיר העתיקה. אנשים רבים (וביניהם ישראל בר המבריק, שכתב על כך ספר בבית־הסוהר, שם ישב אחרי שהורשע כמרגל סובייטי) האמינו כי בן־גוריון לא רצה להתגרות בבריטניה, בעלת החסות על ירדן. ואכן, בימי המלחמה עצמה ניהל בן־גוריון משא־ומתן עם אותו נסיך מדברי ערמומי, המלך עבדאללה מעבר־הירדן. אפשר להגיח, כי מבחינה צבאית טהורה יכלה ישראל לכבוש את הגדה המערבית עוד במלחמת 1948.
המחלוקת הגיעה לשיאה בראשית 1949, כאשר כמה גדודים ישראליים, בפקודת יגאל אלון, המוכשר באלופי המלחמה, חצו את הגבול המצרי והגיעו לפרברי אל־עריש. שם יכול היה לנתק בנקל את כל הצבא המצרי בשדה, לכבוש את עזה ולהכתיב תנאים למלך פרוק. אך ברגע האחרון מיהר שגריר ארצות־הברית, ג׳יימס מקדונלד, לבן־גוריון, שבילה חופשת בטבריה, והגיש לו אולטימטום מטעם ממשלת וושינגטון. הוא הבהיר, כי ארצות־הברית לא תסבול פלישה ישראלית בשטח מצרי. מול פני איום זה החליט בן־גוריון לסגת. אלון טס אליו מן החזית, ניסה לשכנעו שאסור להחמיץ הזדמנות היסטורית זו — אך לשווא. הצבא נצטווה לחזור כלעומת שבא, וראשון הסכמי שביתת־הנשק נחתם עם מצרים.
בתום המלחמה לבשה ישראל את הצורה שבן־גוריון רצה בה. היא הפכה מדינה יהודית הומוגנית, בעלת מיעוט ערבי קטנטן בלבד, לאחר שמאות אלפי ערבים נטשו את השטחים הכבושים, בנסיבות אשר להן מוקדש פרק מיוחד בספר זה. המדינה היתה גדולה יותר, וגבולותיה מגוחכים פחות, מכפי שנקבע בתוכנית החלוקה של או״ם. היא היתה בברית הדוקה עם ארצות־ הברית, וקיימה יחסים טובים גם עם שאר מעצמות המערב. ירח הדבש הקצר עם ברית־המועצות, שהצבעתה באו״ם לטובת המדינה היהודית גרמה להפתעה בין־לאומית, התקרב לסיומו. אך זה לא הדאיג במיוחד אח בן־גוריון, שממילא לא אהב את הרוסים. מכל הבחינות האלה, זכאי בן־ גוריון לתואר אדריכל מדינת ישראל. אך בכל הבחינות האלה רק הלך בן־ גוריון בעקבות המדיניות הציונית המסורתית, שנוצרה לפניו ושבה הוא המשיך.