העברית אין סיכוי רב שהריבוי הטבעי (כיום 18 לאלף בשנה) יעלה במידה ניכרת. העלייה הצטמצמה לכמה רבבות בשנה, ואין לצפות לשינוי מהותי. אפילו הנחשול העצום של התלהבות, שהציף את הפזורה היהודית אחרי מלחמת ששת־הימים, לא הביא לישראל עלייה המונית חדשה.
אך שתי התקוות, מופרכות ככל שתהיינה, דרושות לציונים אדוקים כיום יותר מתמיד. רק כך יכולים הם ליישב, לפחות להלכה, את שתי נטיותיהם הטבעיות הסותרות: להחזיק בשטחים הכבושים כדי להתנחל בתם, על אף העובדה שחיים בהם למעלה ממיליון ערבים המתרבים במהירות — ובאותה עת לשמור על צביונה של ישראל כמדינה יהודית.
אחרי שמפלגתו, רפ״י, חזרה למפא״י, נותר בן־גוריון כדמות בודדת בזירה המדינית, אדם ללא מפלגה, ללא חסידים מאורגנים. אך גם כיום הוא מגלם את הרעיון הציוני ומעורר יראת כבוד.
★ ★ ★
בן־גוריון עבר דרך ארוכה מאד מאז הגיע דויד גרין הצעיר ליפו בראשית המאה. כל השנים האלה, לא ידע בן־גוריון אף יום אחד ללא פעילות פוליטית. סיסמותיו השתנו תכופות, וכך גם יעדיו המוצהרים. הוא אוהב תמיד לדבר על ״שלוש המשימות המרכזיות של דורנו״. אך בעוד שמספר המשימות אינו משתנה, המשימות עצמן משתנות לעתים קרובות. חודש אחד הן יכולות להיות: חינוך תיכון חינם, כיבוש השממה ובטחון. ובחודש הבא הן יכולות להיות: בטחון, קיבוץ גלויות ומיזוג העדות.
אך כאשר מסתכלים בדרך חייו בשלמותה, הדבר הבולט ביותר הוא העקביות שבה התקדם בקו ישר אחד, מן היום בו הגעילוהו הריחות והקולות הגרוניים ביפו, עד ליום שהתפטר מתפקידו כראש־הממשלה וכשר־הבטחון של המדינה היהודית. גם הוא וגם המדינה התחפרו עמוק באדמתה של ארץ־ישראל. גם הוא וגם היא מנותקים מן העולם הערבי, אך סומכים בבטחון מוחלט על צה״ל כערובה יחידה לעתיד.
אכן, סיפור חייו הוא התגלמות הציונות בפעולתה.