פרק 7
דברים מוזרים התרחשו בקהיר ביולי 1954. פצצות התפוצצו תחילה בבתי־קולנוע ובמשרדי־דואר, ולאחר מכן במשרדי השגרירות של ארצות־הברית ושירותי־ההסברה שלהן.
המשטרה נבוכה. היחסים בין המישטר החדש במצרים וארצות־הברית השתפרו לאחרונה, ומעשי־החבלה סיכנו אותם. סוכני הבולשת שמו מארבים בכל רחבי העיר.
ערב אחד אחזו להבות באדם שעמד בפתחו של קולנוע. בין העוברים־ושבים, שחשו לכבות את הלהבות, היה איש הבולשת. הוא שם לבו לכך, שמקור הלהבות היה בכיסו של האיש הבוער. הדבר עורר את חשדו.
כך נתגלתה פרשת ריגול וחבלה מיוחדת במינה, שעתידה היתה להסעיר את ישראל במשך שנים רבות, להביא להתפטרותו של דויד בן־גוריון כעבור 9 שנים, ולגרש אדם כמשה דיין מן הקואליציה הממשלתית.
היה זה גם שיא של שנה גורלית, השנה 1954, שנה הראויה לניתוח מפורט, מפני שהיא מדגימה, יותר מכל שנה אחרת, איך פועל מעגל הקסמים ביחסי ישראל—ערב.
לצרכי הניתוח של שנה זו כדאי להתחיל במאורעות שארעו בשלהי שנת 1953, כאשר דויד בן־גוריון היגלה את עצמו מרצון לשדה בוקר — ולסיים בהתקפה המוחצת של צנחני צה״ל על מחנה הצבא המצרי ליד עזה, בלילה האחרון של פברואר 1955.
★ ★ ★
ב־19 ביולי 1953 הופיעה בעתונים ידיעה קטנה שלא גרמה להתרגשות יתירה. נאמר בה, שדויד בן־גוריון יצא לחופשה ומינה את שר־ החוץ משה שרת לראש־הממשלה בפועל, בעוד שתפקיד שר־הבטחון בפועל נמסר לשר פנחס לבון. איש לא חלם על כך שחופשתו של בן־גוריון תימשך המישה חודשים, וכי לאחר מכן יתפטר בכלל מן הממשלה.