בן־גוריון עצמו אמר לידידים, שהוא זקוק למנוחה כדי למלא מחדש את סוללות נפשו, וכי הוא מצטרף ליישוב הנידח בנגב, שדה בוקר, כדי לרעות כבשים ולהרהר. על כך דיווחה עתונות העולם בהתלהבות.
הסיבה האמיתית היתה שונה במיקצת. מה שקרה באמת הוא, שבן־גוריון מצא עצמו במיעוט בממשלה שלו עצמו. הוא דגל בנקיטת קו מלחמתי תקיף כלפי מצרים. הממשלה, שהיתה מורכבת ברובה מאנשים מתונים שהושפעו על־ידי שרת, דחתה את הצעת ראש הממשלה. בן־גוריון התפטר מפני שחבריו בממשלה נמאסו עליו, והוא היה בטוח שתוך זמן קצר יקראו לו לשוב אל ההגה, אחרי שהממשלה, בהעדרו, תשקיע את העניינים בבוץ. הוא היה אחד מישראלים רבים שהאמינו כי אין תחליף לבן־גוריון.
★ ★ ★
שרשרת המאורעות ששיכנעו את בן־גוריון, כי יש לנקוט קו אקטיביסטי תקיף כלפי מצרים, החלה כשנה לפני כן, כאשר קבוצה של קצינים צעירים, רובם ותיקי מלחמת ארץ־ישראל, הפילה את המלך פרוק. בראשם עמד הגנרל המצרי מוחמד נגיב, גבר שקט בגיל העמידה, מעשן מקטרת, שבן־גוריון, כנראה, חיבב אותו. בן־גוריון אף הציע בפומבי לטוס בעצמו לקהיר כדי לשוחח עמו על כינון שלום בין שתי הארצות.
מובן שנגיב התעלם מהצעה זו. שום מנהיג ערבי לא יכול היה להעז להכיר בישראל בלי שיקדם לכך, לפחות, פתרון בעיית הפליטים לשם טיהור האווירה. במשך השנה נתברר בהדרגה, כי נגיב החביב משמש את המהפכה המצרית לצורכי ייצוג בלבד. אישיות חדשה, שונה לגמרי, התבלטה בהדרגה. היה זה ביקבאשי (סגן־אלוף) גמאל עבד־אל־נאצר, קצין צעיר, גבה קומה, יפה־תואר והרבה יותר דינמי.
נדמה היה כי יחסו של בן־גוריון כלפי איש זה היה דו־משמעי מלכתחילה, והוא הצליח להדביק את ישראל כולה ביחס זה, הקיים עד היום. זוהי תערובת של הערצה ושנאה, הרגשה שאדם זה מוכשר יותר, ועל כן מסוכן יותר, מכל מנהיג ערבי אחר.
יחס זה נבע מן האמונה העמוקה שהשלום הוא בלתי־אפשרי, מפני שהערבים אינם רוצים, ולא ירצו לעולם, להגיע לידי שלום. ומכיוון שכך, יכולה כל נטייה בעולם הערבי לקראת אחדות, קידמה ויעילות — אולי באמצעות עבד־אל־נאצר — רק להגביר את הסכנה לישראל. (כמו כל הישראלים כמעט, היה בן־גוריון משוכנע שעשיית השלום היתה תלויה כל כולה בערבים, ושישראל לא יכלה לעשות דבר לקידום השלום. שלום,