בעיניים ישראליות, פירושו היה — הכרה ערבית במצב הקיים, שישראל לא יכלה ולא רצתה לזוז ממנו.)
פניו של עבד־אל־נאצר היו הפנים החדשות של התנועה הלאומית הערבית, גורם ששוב אי־אפשר היה להתעלם ממנו או לזלזל בו.
יתכן שבלבו של בן־גוריון פעל מניע נוסף, פחות מודע. עבד־אל־נאצר היה בן 34. בן־גוריון התקרב ליום הולדתו ה־70. יתכן שהרגיש, כי יש לעשות משהו לפני שיהיה זקן מכדי להנהיג את ישראל בהתנגשות המכרעת עם העולם הערבי.
בשנים הראשונות לקיומו התמסר המישטר המצרי החדש כליל לסילוק הצבא הבריטי מבסיסיו הגדולים באיזור תעלת סואץ. היה זה חלום ישן של המצרים. נוכחות הצבא הבריטי על אדמת מצרים היוותה תזכורת מתמדת להשפלתה מאז פלישת הבריטים לחופיה בסוף המאה שעברה. דור שלם של מצרים צעירים גדל על ברכי חלום זה של גירוש הבריטים. בעוד ידידי ואני מפגינים ברחובות תל־אביב וצועקים ״עלייה חופשית — מדינה עברית!״ הפגינו בני גילנו במצרים וצעקו: ״פינוי!״ המהפכה המצרית התחוללה אחרי ששורה של הפגנות כאלה בכל רחבי מצרים, בשיא המערכה המצרית נגד הבסיסים הבריטיים, עירערה את מישטר המלוכה במצרים.
לא עבר זמן רב ועבד־אל־נאצר התקרב להשגת הפינוי הבריטי בדרכי שלום. הממשלה השמרנית בבריטניה, שנדחפה גם על־ידי ארצות־הברית, עמדה לחתום הסכם עם הממשלה המצרית החדשה לשם הסדרת הנסיגה הבריטית.
אפשרות זו עוררה דאגה גוברת והולכת בממשלת ישראל ובצמרת צה״ל. הדעה השלטת היתה, שאם ינטשו הבריטים את בסיסיהם, תהיה תעלת סואץ חסומה לנצח לפני אוניות ישראל (מצב שהיה כבר קיים, אגב, מאז יומה הראשון של מדינת ישראל). יתר על כן, הדבר היה עלול לפתות את מצרים לעבור לקו תוקפני יותר כלפי ישראל. וגרוע מכל, הבסיסים הבריטיים היו מלאים וגדושים כמויות עצומות של נשק וציוד צבאי, שיכלו ליפול לידי המצרים ולערער לחלוטין את מאזן־הכוחות בין מצרים וישראל.
באותו זמן התקדם גם תהליך מדאיג אחר. ארצות־הברית, בעלת־הברית החשובה ביותר של ישראל, הסבירה פגים למישטר המצרי החדש. ואכן, מישטר זה נראה כאנטי־קומוניסטי בהחלט. הוא השליך לכלא את עסקני שלוש המפלגות הקומוניסטיות הקטנות של מצרים, ובכך שימח את לבו של ג׳ון פוסטר דאלס. כוכב צעיר חדש במשרד החוץ האמריקאי, הנרי ביירוד, סגן השר לענייני המזרח התיכון, אף אמר ב־20 ביולי 1953 כי