לארצות־הברית חשוב יותר לספק נשק לערבים מאשר לספקו לישראל.
כל זה הרחיק לכת יותר מדי. היה ברור, שיש לעשות דבר־מה בטרם יספיקו הבריטים לגבש הסכם סופי על פינוי בסיסיהם ובטרם ייהפכו האמריקאים לידידיהם של האנשים הלא־נכונים.
הממשלה לא הסכימה עם בן־גוריון לגבי קו הפעולה שיש לנקוט, אך הסכימה עמו לחלוטין בהערכת המצב. שום אדם בתפקיד רשמי בישראל לא יכול היה לחלוק על הערכה זו, מאחר שהתבססה על עיקרי האמונה המשותפים לכל המנהיגים הציוניים: שהערבים אינם רוצים בשלום; שהלאומיות הערבית מסכנת את ישראל; שתמיכת מעצמות המערב דרושה לבטחון ישראל; שעליונות צה״ל חיונית לעצם קיום המדינה.
עיקרי אמונה אלה הם חלק ממעגל־הקסמים שעמדנו עליו. המעגל גרם להם, והם, מצידם, גורמים לא מעט להמשך קיומו של המעגל.
★ ★ ★
כיום, כשמסתכלים אחורה, אפשר לעורר את השאלה, אם הנחות אלה לגבי עבד־אל־נאצר היו נכונות.
זמן רב לפני שעתונות העולם גילתה את עבד־אל־נאצר, הזמין אותי אחד מידידי, ירוחם כהן, לשתות עמו ספלון של קפה ערבי. ירוחם, יוצא תימן ממולח, שמילא תפקידים חשובים ב״הגנה״, למד אז באוניברסיטה העברית וגר בירושלים בחדר זעיר על גגו של בנין בן 7 קומות, ללא מעלית. הוא קרא לי כדי לעוץ לי עצה: להתעלם כליל מנגיבּ ומשאר קציני מועצת המהפכה המצרית, ולהקדיש את כל תשומת לבי לבחור הזה עבד־אל־נאצר: ״זה האדם שיש לשים עליו עין,״ אמר. ״אני בטוח שזהו האיש הקובע.״
שאלתיו, מדוע. ״אני מכיר אותו במיקרה,״ השיב.
הסיפור המלא צילצל בדמיוני. במלחמת העצמאות כיהן ירוחם כהן כשלישו של יגאל אלון, כאשר זה היה אלוף פיקוד הדרום. אחרי שכיתרנו וניתקנו את החטיבה המצרית בכים פלוג׳ה, יצא ירוחם, כשהוא מניף דגל לבן, אל הקווים המצריים, כדי לפתוח בשיחות עם הפיקוד ממול. המטרה המוצהרת היתה, להסדיר את קבורתם של כ־100 מאנשינו שנהרגו בהתקפת לילה בין העמדות המצריות; אך המטרה האמיתית היתה — לבדוק אם אפשר לשכנע את המצרים להיכנע.
המפקד המצרי, אלוף סודאני ענק שהיה ידוע בשם ״הנמר השחור״, שלח את אחד מקציניו הצעירים, רב־סרן עבד־אל־נאצר, לשוחח עם ירוחם. השיחות נמשכו שבועות רבים, ותוך כדי כך צמחה ידידות מוזרה בין שני