הקצינים האויבים — האחד גבה־קומה והשני נמוך־קומה, אך שניהם שחומי־עור ובעלי כושר־דיבור שופע בערבית יפה.
באחת השיחות האלה גילה עבד־אל־נאצר סימנים של דיכאון והפליט ששוב לא יראה את ביתו, שכל החטיבה תיהרג בקרב בכיס. ירוחם ניחם אותו.
״עוד תראה, גמאל,״ אמר, ״אתה תחזור הביתה ויהיו לך הרבה ילדים.״
אחרי חתימת הסכם שביתת־הנשק חזרה החטיבה המכותרת למצרים, ונתקבלה בכבוד מלכים. ירוחם נתמנה לנציג ישראל בוועדת שביתת־הנשק המעורבת ישראל—מצרים. מפעם לפעם שאל את עמיתו המצרי מה שלום ידידו גמאל, ושלח לו דרישת שלום. יום אחד סיפר לו הקצין המצרי שנולד בן לעבד־אל־נאצר, שעלה בינתיים לדרגת סגן־אלוף. בזכרו אותה שיחה, מיהר ירוחם לקנות בתל־אביב מתנה לתינוק, וביקש מן הנציג המצרי להעבירה לידידו. בפגישה הבאה החזיר לו המצרי הודעת תודה של עבד־אל־נאצר, יחד עם קופסה גדולה של ממתקים מ״גרוֹפי״, הקפה המפורסם בקהיר.
עבד־אל־נאצר עצמו מזכיר את שיחותיו עם ירוחם כהן בספרו ״הפילוסופיה של המהפכה״, וזמן קצר אחרי הגיעו לשלטון עשה מעשה מהפכני באמת: הוא הזמין את ירוחם לבקר אותו בקהיר. כאזרח ממושמע ביקש ירוחם רשות ממשרד־החוץ הישראלי. התשובה היתה שלילית. אם יוצר. ממשלת מצרים לקיים שיחות עם ישראל, כך אמרו הפקידים, עליהם לדבי עם ראשי ממשלת ישראל, ולא עם אזרח פרטי. (אגב, אישיות גרמניות ראשונה במעלה הודיעה לממשלת ישראל, כשנה לפני מלחמת ששת הימים, אחרי ביקור בקהיר, שעבד־אל־נאצר הזכיר את ירוחם כהן ועדיין מעוניין לשוחח אתו).
שוב לא ניתנה תשובה חיובית. הפקידים במשרד־החוץ התחלפו בינתיים — אך לא הגישה הביורוקראטית.
לנוכח עובדות אלה, מאמין אני, כי לא היתה לעבד־אל־נאצר מתחילה גישה או מדיניות אנטי־ישראלית. הוא הגיע לשלטון בלי כל הכנה מוקדמת, ובקבלו לידיו את עיצוב המדיניות המצרית לא היתה לו כל תוכנית מוכנה. נראה כי לבו היה עדיין פתוח לכל אפשרות, ושהיה מוכן לנוע בכל כיוון שהוא, בהתאם להזדמנויות ולפי האינטרס החולף, בעודו ממשיך בשיגרת ההתקפות המילוליות על ישראל. חבל שלא נעשה שום נסיון של ממש, באותה תקופה, כדי לברר אם אפשר היה להשיג הסדר עמו. אולם ההנהגה הישראלית היתה כה משוכנעת כי הלאומיות הערבית מסכנת את קיום