ישראל, עד כי הרעיון של הסדר עם מנהיג ערבי לאומני צעיר נראה מגוחך ומופרך בעיניה.
★ ★ ★
בעיני משקיף שטחי היה המצב שקט, ואף נוח, ב־23 ביוני 1953, כאשר חתמו קצינים ישראליים ומצריים על הסכם שלפיו התחייב כל צד להחזיר כל אונייה של הצד השני, הנקלעת במקרה לחופיו, יחד עם צוותה. ב־3 בספטמבר עוכבה אונייה יוונית, ״פארנון", בנמל פורט־סעיד, בדרכה מחיפה לאילת, כשעל סיפונה מטען של אספלט. אולם כעבור ימים מעטים שוחררה האונייה. הדבר נראה צעד חשוב, באשר הוא איפשר מעבר אוניות בין חיפה ואילת דרך תעלת־סואץ. בראש השנה היהודי באותה שנה אף ערך הגנרל נגיב עצמו ביקור בבית־הכנסת בקהיר, כדי להביע אישית את איחוליה הטובים של ממשלת מצרים ליהודי המדינה. יהודי מצרים היו אז עדיין במצב מצויין, בשוויון מלא.
אך היו אלה סימנים שטחיים. מתחת לפני השטח התקדמו העניינים לקראת מתיחות גוברת. ב־17 בספטמבר הודיעה לונדון כי הושג הסכם כמעט שלם עם מצרים לפינוי הבסיסים הבריטיים בתעלת סואץ. כעבור 3 ימים הודיע שגריר ישראל בוושינגטון, אבא אבן, לשר החוץ דאלס, כי ממשלת ישראל מודאגת נוכח משלוחי הנשק האמריקאיים למצרים. (מוקדם יותר באותה שנה ביקר דאלס הן בישראל, הן במצרים. לנגיבּ הגיש כשי אישי מן הנשיא אייזנהואר אקדח בעל ידיות של אם־הפנינה. שר החוץ האמריקאי קיווה לשכנע את מצרים להיות אבן הפינה של ברית צבאית מרחבית הקשורה במערב, כמחסום בפני נסיונות הסובייטים לחדור למרחב). ב־5 באוקטובר נתכנסה מועצת המהפכה המצרית בישיבה חשאית, בלי השתתפותו של נגיב ומינתה את עבד־אל־נאצר לראש־הממשלה. הביקבאשי הפך למעשה דיקטטור.
כעבור 8 ימים פירסמה העתונות הישראלית את הידיעה הראשונה על התפטרותו הצפויה של בן־גוריון, ובאותו יום נרצחו אשה ושני ילדים ביישוב ישראלי. ב־15 באוקטובר ערכה היחידה 101 של צה״ל פעולת תגמול נגד הכפר הירדני קיבּיה, השמידה 40 בתים והרגה 50 ערבים — גברים, נשים וילדים.
הטבח זיעזע את העולם, הוא זיעזע גם את ממשלת ישראל. הכל ידעו מי האשם: האלוף משה דיין, אז האיש מספר שניים בצבא, שהקים את היחידה 101 לצורך פעולות־גמול מסוג זה. (מפקדה היה אריק שרון, אחד המפקדים המצטיינים במלחמת סיני ובמלחמת ששת הימים כאחד).