הנרי ביירוד נאום סנסציוני. הוא אמר שעל ישראל לחדול מלהתנהג ככובשת, ולהשתחרר מאמונתה ששכניה אינם מבינים אלא את שפת הכוח. כעבור יומיים הודיע ביירוד, שהעזרה האמריקאית לישראל תקוצץ, והסעד האמריקאי לפיתוח מדינות־ערב יוגדל.
ב־17 באפריל נכנם עבד־אל־נאצר רשמית לתפקיד ראש ממשלת מצרים וטיהר את הממשלה ממקורבי נגיב.
בכל התקופה הזאת גברה המתיחות בגבול ירדן. פעולות חבלה ערביות היו מעשים של יום־יום, וישראל הגיבה בפעולות־גמול מוחצות אל מעבר לגבול. לגבי מדיניות זו היו לבון ודיין תמימי דעים. רק כעבור שנים האשים לבון את דיין בכך, שבדרך כלל היה חורג מן הפקודות שקיבל והיה מבצע פעולות גדולות בהרבה מאלה שזכו לאישור הממשלה. ואילו דיין מצדו האשים את לבון בכך שיזם פעולות־גמול בלתי נחוצות כדי לרכוש את לב קציני צה״ל. בישראל נהגו לומר באותם הימים שראש הממשלה שרת פותח מדי בוקר את העתון בידים רועדות, בחששו מפני מה שלבון ודיין עלולים היו לעולל בלילה.
כדי לתפוס את השתלשלות המאורעות, יש להבין את מצב־הרוח ששרר בארץ. חמש שנים אחרי הנצחון במלחמת העצמאות היה השלום רחוק יותר מאשר אי־פעם בעבר. התנועה הלאומית הערבית, שהשתדלה לאחד את העולם הערבי ואת צבאות־ערב שהקיפו את המדינה, היוותה איום ברור על עצם קיומה של ישראל. מעשי ההרג והחבלה של המסתננים הערביים, מהם רבים שהיו פליטים מהשטחים שנכבשו בידי ישראל, יצרו בישראל אווירה אקטיביסטית. ה״אקטיביזם,״ כפי שנקראה אז הגישה הנוקשה של הנצים, היה פופולרי, לא מפני שהציבור היה צמא לדם, אלא מפני שהוא נראה כדרך היחידה להבטחת בטחון המדינה.
★ ★ ★
בחודש מאי 1954 הגיעה המתיחות בישראל לשיאה. נראה היה כי המדינה ננטשת על־ידי בעלות בריתה; שהיא תעמוד בקרוב בפני עולם ערבי מאוחד וצבא מצרי חמוש מחדש; שתעלת סואץ תיסגר בפניה סופית, וכי ההסתננות המזויינת תגרום לתוהו ובוהו לאורך הגבולות. בחוגים המצומצמים של יודעי דבר נפוצו סיפורי רכילות על קנוניות בצמרת המדינה, ושמועות אלה החלו מגיעות לאוזני הציבור הרחב ביותר. באווירה זו נשמעו העובדות שבחדשות קודרות יותר אף מכפי שהיו.
באחד במאי נשא הגרי ביירוד נאום נוסף. בדברו בפני המועצה האמריק-