אית למען היהדות, אגודה יהודית אנטי־ציונית שזכתה לשנאה עזה בחוגים הישראליים, אמר ביירוד, שעל ישראל להפסיק את העלייה ההמונית, בשי הפחד שהיא יוצרת בלב העולם הערבי, ושעליה להחזיר מספר פליטים ערביים. הוא הביע את הדעה שישראל חייבת לחדול מראות עצמה ראש גשר של היהדות העולמית ושומה עליה להשתלב במרחב.
רעיונות כאלה (מלבד הדרישה להפסקת העליה) כבר נשמעו בישראל, מפי כופרים כמוני. אך כאשר באו מפי פקיד אמריקאי בכיר, הן נשמעו כתואנה לנטישת הברית עם ישראל. כשנודע שדאלס נתן מראש את אישורו לנאום נראתה סברה זו מתקבלת על הדעת.
באותו יום, ה־1 במאי, הודיע אחד משרי ממשלת מצרים על מאסרם של קומוניסטים מצריים, ואישים מצריים אחרים רמזו כי מצרים עשויה בהחלט להצטרף לברית צבאית מערבית, אחרי שבריטניה תפנה סוף־סוף את הבסיסים לאורך התעלה. המשא־ומתן על כך חודש והתקרב לסיומו.
באותו רגע עצמו החלה העתונות העולמית מפרסמת שמועות על לחץ המופעל, כביכול, מטעם קבוצה אקטיביסטית בישראל הקשורה בבן־גוריון, לבון ודיין, לפתוח מייד במלחמת־מנע נגד מצרים. העתון ״טיימס״ בלונדון פירסם שמועה זו ב־15 במאי, וה״טיימס״ של ניו־יורק חזר עליה ב־7 ביוני. ב־11 במאי, בעת ויכוח בכנסת, התנגשו המתונים והאקטיביסטים בפומבי. ראש הממשלה שרת מתח ביקורת על המדיניות האמריקאית, אך הזהיר בפני מצב רוח אנטי־אמריקאי. לבון, מהצד האחר, נקט קו קיצוני. ״יש להכניס קיצוב בהכרזות השלום שלנו,״ תבע. ״אינטגרציה או השתלבות של ישראל במזרח התיכון... אינה אלא שיעבוד, היינו ערביזציה מדינית, טריטוריאלית, מוסרית ותרבותית של ישראל.״ והוא הוסיף קביעה רבת משמעות: ״יהיו אשר יהיו אי ההבנות בינינו לבין המדינות הדמוקראטיות הגדולות בעולם — הקשר הזה בינינו לבין העולם לא ייפגע ולא ייפסק. כל קשר אחר יכול להיות רק קשר זמני ותועלתי.״ היתה זו כל התורה הציונית על רגל אחת: התנגדות עקרונית לעצם רעיון השלום וההשתלבות במרחב, וחיוב מוחלט של ההשתלבות במערב.
עקרון אי־הפסקת־הקשר־לעולם, לא היה כה ברור לארצות־הברית ולבריטניה. ב־12 ביוני איימה ארצות־הברית על ישראל בעונשים, בהכריזה רשמית שהיא תפסיק את הסיוע לכל מדינה במרחב שתפר את הסכמי שביתת־הנשק — אותם הסכמים שלבון גינה אותם כהסוואה לתוקפנות ערבית. ובכלל, הכריז ביירוד כעבור יומיים, אי־אפשר להניח שישראל תקבל לעולם ועד סיוע מארצות־הברית.