לפעול כאיש קשר בין עבד־אל־נאצר ושרת, אך התאכזב מן הגישה הישראלית, כפי שגילה לאחר מכן לעתונאים ישראליים. נסיון נמרץ עוד יותר נעשה על־ידי חבר סוציאליסטי בפארלאמנט הבריטי, מוריס אוֹרבך, שעשה כמה פעמים את הדרך בין עבד־אל־נאצר ושרת וניסה לארגן פגישה. באחת הנסיעות הביא לשרת מכתב אישי מידי עבד־אל־נאצר, שפתח במילים הערביות ״אחי שרת.״ אורבך סיפר על כך מאוחר יותר לנתן פלד, אחד משגרירי ישראל, שפירסם את הדברים ברבים.
אישיות מצרית מסתורית, כנראה אישיות רמת־דרג, הופיעה בפרים כדי לבוא במגע עם ד״ר נחום גולדמן, נשיא ההסתדרות הציונית, אחד המנהיגים הציונים המעטים שהאמין בשלום בין ישראל וארצות ערב והיה מוכן לשלם תמורתו מחיר סביר. גולדמן נתבקש אף הוא לארגן פגישה אישית חשאית בין עבד־אל־נאצר לבין משה שרת.
קשה לקבוע בוודאות אם גישושי שלום מצריים אלה היו רציניים, אם לאו. יתכן שהיו רק בבחינת תכסיס חולף, במגמה לנטרל את התנגדותה של ישראל לפינוי הבריטים ולסיוע האמריקאי לישראל. אפשר גם לתמוה על יחסו של שרת לגישושים אלה. כאשר העובדות פורסמו כעבור שנים על־ ידי ״העולם הזה״ ועתונים אחרים, הכחיש אותם שרת בשצף קצף. אפילו כאשר הובאו הוכחות, כמו הודעתו של אורבך, וכשפאניקאר אישר אישית בשיחה עמי את העובדות הנוגעות בו, חזר שרת והכריז כי לא קיבל שום הזמנה רשמית להיפגש עם המנהיג המצרי ״באותו זמן״. בכך התחמק מן הנושא, כיוון שכל הגישושים היו, כמובן, בלתי רשמיים בהחלט. יתכן שהכחיש את הדברים מפני שלא מצא במעשיו באותה שנה מקור לגאווה.
ב־1954, כראש הממשלה, היה עליו לעמוד מול לחץ עצום. שר הבטחון שלו העלים ממנו ידיעות חיוניות. הרמטכ״ל שלו לא קיבל מרות כלל. דעת־הקהל היתה כפופה לתעמולתם של האקטיביסטים. ואי־שם, בצל, ארבה דמותו של בן־גוריון, שהתבודד רשמית בנגב, אך למעשה היה פעיל מאד בחתירה תחת מעמד יורשו. כל ויתור לערבים יכול היה להרוס כליל את מעמדו של שרת באותם הימים. רק מאוחר יותר בהרבה, כשלקה בסרטן וידע כי סופו קרב, מצא שרת — אותו איש צנוע אך גא ביותר — עוז בנפשו לעמוד בפני בן־גוריון ולגנות אותו בשלבים המאוחרים של פרשת לבון בסידרה של נאומים שהקנו לו כבוד והערצה.
הערבים האמינו תמיד כי שרת הוא היפוכו של בן־גוריון. ואכן, שרת שבא לארץ בגיל צעיר יותר מאשר בן־גוריון ושגדל בסביבה ערבית, ידע ערבית על בוריה ואהב את התרבות הערבית. גם מבחינה חיצונית דמה במקצת