לערבי, והוא הצטיין בחוש של כבוד עצמי ובנימוסים המזרחיים החביבים כל כך על הערבים. אולם טעות גמורה היא להניח שגישתו של שרת היתה שונה מזו של בן־גוריון. חילוקי הדעות הרבים בין שני האישים נגעו רק לגוונים ולשיטות. שרת העדיף בדרך כלל את המילה העדינה והמליצה המצלצלת, לעומת נטייתו של בן־גוריון למחוות דרמתיות.
שרת היה איש שלום. אולם השלום פירושו היה בעיניו, השלמה ערבית עם המצב שנוצר בעקבות נצחונות ישראל, ובכלל זה בעיית הפליטים. אופיינית לו העובדה שבכל שמונה שנות כהונתו כשר החוץ של ישראל לא הקים במשרד החוץ מחלקה רצינית לענייני ערב, אף שמשרדו היה להלכה אחראי לענייני המרחב.
חלקו של שרת בפרשה המתוארת להלן אינו ברור די צורכו. אך כמו שאר המנהיגים הישראליים, פסל גם הוא אוטומטית כל אפשרות של כינון ברית עם מצרים, במגמה לסלק את הבריטים מן המרחב. (לפחות קול אחד בישראל, קולו של ״העולם הזה,״ הציע זאת באותם הימים בפירוש). יותר מכל אדם אחר האמין שרת, כשר החוץ וכראש הממשלה, בצורך המוחלט בברית של ישראל עם המערב — אפילו היה פירוש הדבר החמצת הזדמנות היסטורית אחרת לשילוב ישראל במיסגרת הכללית של התנועה הלאומית במרחב.
אין ספק ששרת הסכים לדעה, שיש צורך לפעול כדי לסכל בעוד מועד את ההתקרבות המסוכנת בין הערבים וארצות־הברית.
★ ★ ★
בראשית יולי 1954 ישב גבר צעיר ויפה תואר, גבה קומה ותכול עינים, ליד הרדיו בחדרו בבית מלון בקהיר והקשיב לקול עדין שבא מישראל. אוזניו קלטו את מילת־הצופן שפקדה עליו לגשת לביצוע התוכנית שהוא הביא עמו למצרים.
היא נגעה בקבוצה קטנה של צעירים יהודיים־מצריים, שגוייסו לפני כן על־ידי קצין־מודיעין ישראלי שקרא לעצמו בשם ג׳ון דארלינג. היתה זאת רשת־ריגול יעילה, מאומנת היטב, אחת מני רבות הפועלות בכל ארצות המרחב כחלק בלתי־נפרד מהכוננות הצבאית הכללית והמתמדת.
המיבצע שהוטל עתה על הקבוצה היה שונה מכל ריגול רגיל. הרעיון היה להטמין פצצות במשרדים אמריקאיים ובריטיים ברחבי מצרים, כדי ליצור מתיחות בין מצרים ושתי מעצמות המערב. מתיחות זו היתה צריכה לאפשר ל״מורדי סואץ״ בפארלמנט הבריטי למנוע את חתימת ההסכם לפינוי הבסיסים הבריטיים באיזור התעלה, וגם לספק תחמושת לאותו חלק