לית. כמה ועדות־חקירה סודיות בדקו את העניין, הגיעו לידי מסקנות שונות, עד אשר טיהרה ״ועדת שבעת השרים״ את לבון מכל אחריות. זה הרגיז את בן־גוריון עד כדי כך שהתפטר מתפקיד ראש הממשלה וגרם לפיזור הכנסת בטרם נסתיימה תקופת כהונתה. בשובו לתפקיד זה אחרי הבחירות, התפטר שוב, והפעם סופית, בשנת 1963, תחת הרושם שעמיתיו בממשלה עורכים קנוניות נגדו. כאשר דחתה ממשלת לוי אשכול את דרישתו להקים ועדת חקירה נוספת, כדי לבטל את מסקנות ועדת השבעה, פילג בן־ גוריון את מפא״י שעזר להקימה לפני דור, והקים את רפ״י, מפלגה כושלת שחזרה לבסוף למפא״י — אך בלי בן־גוריון. התעסקותו של בן־גוריון בפרשה זו קיבלה ממדים של שגעון לדבר אחד, והיא הביכה אפילו אנשים כמו משה דיין, בן־חסותו־לשעבר.
לדעתי, יש משמעות רבה לעובדה שהפרשה הגדולה ביותר שזיעזעה פעם את המדינה היתה קשורה בשתי בעיות היסוד של ההיסטוריה הציונית: היחסים עם העולם הערבי והיחסים עם מעצמות המערב.
(מן הדין להוסיף, שהיו לפרשת לבון תוצאות חיוביות בכמה שטחים, אחרי שזרעה אור על נוהלים מפוקפקים. מאז ימי העסק הביש צומצמה בהרבה התערבות צה״ל בזירה המדינית, והוגבר בהרבה הפיקוח על שירותי הבטחון).
★ ★ ★
ההסכם הבריטי־מצרי נחתם, סוף־סוף, ב־27 ביולי, 1954. בדי לבחון את המצב החדש, שיגרה ממשלת ישראל אוניה תחת דגל ישראל, בת־גלים, לעבור את התעלה. המצרים עצרו את האוניה ואת הצוות. האנשים הוחזרו לישראל אחרי כמה עינויים והרבה משא־ומתן. האוניה עצמה הופקעה.
אולם מאורע הרבה יותר חשוב הסיח כעבור זמן־מה את הדעת מן התעלה. באמצע פברואר 1955, חזר בן־גוריון אל משרד־הבטחון. (משה שרת נשאר לפי שעה ראש־הממשלה, להלכה אם לא למעשה.) כעבור שבועיים תקפו הצנחנים את מחנות עזה והרגו עשרות חיילים מצריים.
כיום נחשב מאורע זה לנקודת־המיפנה בתולדות המרחב. עבד־אל־נאצר עצמו הכריז פעמים רבות כי בגלל התקפה זו, שגילתה את חוסר־האונים של הצבא המצרי, הוא החליט לרכוש נשק מהגוש הסובייטי, דבר שאיפשר בפעם הראשונה הדירה רבת־ממדים של ברית־המועצות למרחב. אין ספק שעם התקפה זו נפתחה תקופת ההתקפות והתקפות־הנגד, שהובילה לגל