גובר והולך של טרור גמול, שהגיעה לשיאה במערכה הרצחנית של הפידאיון, ושנסתיימה במיבצע־סיני של 1956.
מדוע נערכה ההתקפה על עזה ? נראה כי אין לכך תשובה ברורה. מעשי־ ההפתעות שקדמו לה, חמורים ככל שהיו, לא חרגו מן השיגרה ובוודאי לא היו ראויים לגמול מוחץ שעירער את כל שיווי־המשקל במרחב. הציניקאים אמרו, כי זו היתה דרכו של בן־גוריון להודיע לעולם כי הזקן שב למקומו. אחרים מאמינים שדיין חרג, כרגיל, מן ההוראות שקיבל, כדי להבליט את עצמאותו.
אולם להתקפה על עזה היתה משמעות עמוקה הרבה יותר מזאת. היתה זאת, למעשה, הכרזת־מלחמה על עבד־אל־נאצר ועל סוג הלאומיות הערבית שהוא סימל. כך הבין אותה גם עבד־אל־נאצר עצמו. נראה כי הדיקטטור המצרי, איש ותיק בקשירת קשרים וחובב מופלג של פעולות חבלה, לא התרגש יתר על המידה מפעולות החבלה של העסק הביש בקהיר. אבל ההתקפה על עזה היתה דבר שונה לחלוטין.
ערב מאורע זה התחילו שני תהליכים ששינו כליל את מצבה של ישראל וסילקו את המועקה שרבצה עליה חצי שנה לפני כן.
מצרים החליטה שלא להצטרף לברית הצבאית המערבית. ייתכן שהחלטה זו נבעה מן האמונה ששוב אין היא זקוקה לעזרה אמריקאית, אחרי שהובטח סילוק הבריטים מאדמתה. ייתכן שנבעה מהשפעתו הגוברת של נהרו ההודי, שפיתח את יוזמתו ליצירת גוש אפרו־אסיאתי. ייתכן שנבעה מן העובדה שהברית המוצעת עמדה לחזק את עיראק, המתחרה המסורתית של מצרים בעולם הערבי. דאלס התמלא חימה והגיב בחריפות. כל הנאומים היפים של הנרי ביירוד נשכחו. וושינגטון הזדרזה ליצור את ברית בגדד ושיגרה נשק ליריבותיה הערביות של מצרים. עבד־אל־נאצר הצטרף למחנה הניטראליסטי, שעורר סלידה בוושינגטון של ימי דאלס. הפחד מפני התקרבות אמריקאית־מצרית נעלם, וייתכן שבן־גוריון האמין כי זוהי שעה טובה ללמד את המצרים לקח. האמריקאים ודאי לא הצטערו על תבוסת המצרים בעזה, שיכלה להדגים לכל הערבים מה קורה לאלה שהאמריקאים אינם חפצים ביקרם.
חשובה עוד יותר היתה התחלתו של התהליך השני, שפתח אופקים חדשים לגמרי בפני ישראל. באחד בנובמבר 1954, פרצה מלחמת השיחרור האלז׳ירית. אחרי שאיבדו את הודו־סין, מרוקו ותוניסיה, היה מנוי וגמור עם מנהיגי צרפת להילחם על אלז׳יריה, ״חלק בלתי נפרד של צרפת.״ כיוון שלא הבינו את החוקיות הפנימית של הלאומיות המודרנית, ולא יכלו