להשלים עם העובדה שהיא חורצת את דינם באפריקה, האמינו הצרפתים ברוב תמימותם שהמהפיכה האלז׳ירית אינה אלא מזימה זדונית שנחרשה על־ידי האיש האפל בקהיר. הם נאחזו שגעון להפיל את עבד־אל־נאצר. כל אוייב של המנהיג המצרי הפך, אוטומטית, ידיד ובעל־ברית של צרפת. מיד נוצרו מגעים בין צרפת וישראל, וההתקפה על עזה ודאי היתה דרך טובה להזכיר לפרים היכן אפשר לפתוח חזית שניה נגד המצרים.
הידידות הנובטת בין פרים וירושלים התפתחה במהרה לברית מדינית וצבאית מלאה, אם כי בלתי חתומה. כך החל סיבוב נוסף של מעגל הקסמים׳ השיגרתי. בעיני הערבים היתה צרפת השנוא והמזוהם שברודנים הקולוניאלים, עריץ נתעב הרוצח עם שלם בנסיון שווא להחזיק באלז׳יריה. ואילו בעיני ישראל היתה צרפת הספקת האידיאלית של מטוסי קרב וטנקים, שישראל היתה זקוקה להם כעת כמו אוויר לנשימה, נוכח הכמויות האדירות של נשק סובייטי שהצטברו בחצי האי סיני. באיימה על הערבים ובהסיחה את סיועם מלוחמי השיחרור האלז׳ירים, יכלה ישראל להשיג מצרפת כל כמות של נשק שרצתה. אך בכורתה ברית עם מדיניות הדיכוי הצרפתית, עוררה ישראל נגד עצמה שנאה לוהטת עוד יותר בעולם הערבי, דבר שהגביר שוב את הצורך בנשק רב ויעיל יותר.
לשווא ניסו אחדים מאתנו בישראל לטעון בי ישראל חייבת ללכת בדרך ההפוכה. כשם שטענו לפני כן שעל ישראל לעזור למצרים לסלק את הבריטים מאדמתה, ולרכוש את ידידות העם המצרי בשעת כוֹשר זו, תחת לעזור לריאקציה הבריטית להחזיק בבסיסיה במצרים, כן אמרנו עתה שעלינו לתת יד ללוחמי השיחרור האלז׳ירים במאבקם לשיחרור הלאומי. הם היו מעונינים ביותר להשיג עזרה מישראל, כמו מכל מדינה אחרת. בשעת מצוקתם ניתן היה לכונן בסיס של ידידות, כך שבהגיעם לעצמאות לאומית, דבר שלא היה מוטל בספק, היינו נמצאים ביחסים הדוקים, בפעם הראשונה, לפחות עם מדינה ערבית חשובה אחת. זה היה חשוב יותר לבטחון ישראל בעתיד מאשר מטוסי קרב מדגם מיסטר.
אולם טענות אלה. שנגדו את מיצבור הנסיון והשיגרה של שגי דורות ציוניים, לא קנו אחיזה רבה בישראל. הוועד הישראלי למען אלז׳יריה החופשית, שהקמנו, הצליח ליצור יחסים טובים עם חזית השיחרור האלז׳ירית, אך משקלו בישראל עצמה היה קטן. הטנקים של היום, המצמצמים את הסכנות של היום, נראים תמיד מציאותיים יותר מאשר הסיכויים המדיניים של מחר.
בסוף 1954 אפשר היה לחזות מראש את הדרך המובילה למיבצע סיני