פרק 8
האיש שמילא תפקיד גדל והולך ב־1954, שהיה אחראי במישרין להתקפה על עזה ולפעולות־הגמול הגדולות שבאו בעקבותיה, שהנהיג את הצבא במלחמת סיני ושחזר לגדולה ערב מלחמת ששת־הימים — אחרי כמה שנים של שקיעה יחסית — הוא משה דיין.
כדאי לעיין בתולדות חייו ודרכו של משת דיין לא רק בשל השפעתו על המדיניות הישראלית, אלא קודם כל מפני שדיין עצמו הוא המוצר המושלם של ההיסטוריה הציונית.
דיין הוא צבר — כינוי הבא לתת מהלכים לאגדה שהישראלי מלידה הוא נוקשה ועוקצני מבחוץ, אך מתוק בפנים. אגדה אחרת אומרת שהצברים הם אנשים פשוטים וישרים, חסרי תסביכים. דיין עצמו נחשב לאיש כזה בדיוק.
שום דבר אינו יכול להיות רחוק יותר מן האמת. קשה לתאר אישיות מסובכת ומתוסבכת יותר ממשה דיין. הוא מלא סתירות כרימון. הסמל המסחרי העיקרי שלו, הרטייה השחורה המבדילה בינו ובין זולתו ושכל כך קל לזהות אותה, היא עצמה סמל של סתירות.
הרטייה השחורה היא חלומו של איש יחסי-ציבור. (מומחה אמריקאי לפירסומת, שהשתמש בדמותו של אדם בעל רטייה שחורה במיבצע פירסומת מוצלח לכותנות, בחר בה מפני שהיא מושכת אוטומטית תשומת־לב.)
בסרטי־חדשות רבים של מלחמת ששת הימים נראתה קבוצה גדולה של קצינים נכנסת דרך שער האריות לירושלים העתיקה. אך כל זוג עינים נמשך אוטומטית אל הרטייה השחורה של האיש במרכז (שביים בעצמו סצנה זו בהקפדה רבה). כאשר הוצגו תמונות מסוג זה בחלון־ראווה, של חנות יהודית במנהאטן וכאשר הופיעו בשער של שבועון בברלין המערבית — כל אדם הכיר את הרטייה ואת בעליה. (הרעמה הלבנה של בן־גוריון והזקן של קסטרו נועדו לשמש מטרה דומה). אולם דיין סובל מן הרטייה סבל גופני ונפשי.
יש לו כל הזכות להתגאות בה, שכן היא מסמלת את שירותו הממושך לעם. הוא נפצע ב־1941, כאשר שימש קצין קישור עם הכוחות האוסטרליים