שחדרו ללבנון, בעת מיבצע הבריטים והצרפתים החופשיים לסילוק מישטר וישי מסוריה. דיין וכמה אנשים נוספים מחברי ההגנה היו עם הצבא האוסטרלי שכבש גשרים ומוצבים לאורך כל הדרך. אחרי שנלכד בניין של תחנת משטרה עלה דיין לגג והשקיף סביבו במשקפת, בלא־איכפתיות טיפוסית, שעה שהאוייב עדיין מצוי היה סביב הבנין. צלף צרפתי פגע במשקפת, שחדרה לתושבת העין ונתקעה שם. חברו ניסה להוציאה, אך רק החמיר את הפציעה. כל אותו זמן לא איבד דיין את הכרתו. במרוצת השנים שלאחר המיקרה התייעץ דיין עם מומחים בעלי שם עולמי, שניסו להתאים לו עין תותבת, אך בגלל הפציעה בתושבת העין אין הדבר אפשרי.
דיין עדיין סובל מאוד מפציעה זו. כשהוא נזקק לרטייה, מצטבר מאחוריה אוויר הם הלוחץ על הפצע, דבר המטריד אותו ומכאיב לו. כתוצאה מכך, אין הוא נזקק לרטייה בביתוֹֹ ובמשרדוֹ, והוא סובל מן התגובה האינסטינקטיבית של הרואים אותו בלעדיה.
כך נוצר אצלו יחם דו־משמעי לסמלו הבולט ביותר. הוא יודע היטב כי הרטייה היא בעלת ערך פּירסומי עצום והוא מנצל זאת ללא היסוס. באותה עת עצמה הוא רגיש לרטייה זו, נכסף לרגע שהוא יכול להורידה, ועל כן שונא הוא ישיבות, פגישות, הרצאות, וכל מגע עם בני אדם המאלץ אותו להזדקק לרטייה. כאשר שבועון מסויים פירסם פעם תצלום שהבליט, באקראי, את הרטייה, הוא ראה בכך נסיון לפגוע בו. אך אין פוליטיקאי בארץ, שאינו מקנא בו על סמל זה.
סתירה בולטת זו היא רק אחת מרבות. ישנם פרדוכסים גופניים נוספים. בישראל נחשב דיין לסמל הנעורים. רבים נדהמו להיוודע כי הוא סבא, וכי חגג את יום הולדתו ה־52 שלושה ימים לפני שנתמנה כשר הבטחון ערב מלחמת ששת הימים. פניו הן צעירות, כמעט שובבות — ואין הן מתאימות לגופו, גוף מגושם וחסר צורה של אכר בגיל העמידה, בעל הליכה כבדה האופיינית לאכר. בשנים האחרונות נידלדל שערו ונסוג, אך חיוכו השובב משכיח זאת. אלא שחיוך זה הוא נעדר כל חום, אין בו שמץ של עליזות. זהו חיוך קפוא, שאינו זז מפניו בכל הופעותיו הפומביות.
★ ★ ★
סתירות חיצוניות אלה משקפות סתירות פנימיות, חשובות יותר. התכונה העיקרית שהעלתה את דיין לפיסגה בימי החרדה שקדמו למלחמת ששת הימים, היתה יכולתו להחליט ולהכריע ללא היסוסים וללא התלבטויות יתרות. הציבור רצה בו מפני שהיה היפוכו של לוי אשכול