אשר, לפי אחת הבדיחות הנפוצות, בהישאלו אם הוא רוצה קפה או תה, ענה: ״חצי־חצי!״
דיין האמיתי רחוק מאוד מדיוקנו בעיני הציבור. אמנם, הוא מחליט בלי היסוס. אך למחרת היום הוא עשוי להחליט, שוב בלי היסום, את ההיפך. החלטותיו מצטרפות לפסיפס של חוסר ההחלטה, לזיג־זגים חסרי שיטה, שהוא לפעמים גרוע בהרבה מהססנות פשוטה. כפי שאמר מי שאמר: כאשר אשכול חושב, אומרים עליו שהוא מהסס. כשדיין מהסם, אומרים עליו שהוא חושב.
מאז המלחמה הפכו סתירותיו של דיין דבר שבשיגרה. הוא התנגד להתקפה על העיר העתיקה של ירושלים, אך כשהחליטה הממשלה אחרת, היה הוא הראשון שהצטלם ליד הכותל המערבי. מיד לאחר מכן פקד למחוק את העיר קלקיליה מעל פגי האדמה ולגרש את תושביה אל מעבר לירדן. אולם כעבור כמה שבועות, כאשר התקוממה דעת הקהל נגד מעשה זה, הוא יצא אישית לקבל את פני החוזרים לקלקיליה ולנצח על שיקום העיר. עמדתו לגבי ההתנחלות בחברון דמתה לנדנדה בלתי פוסקת של כן ולא, לא וכן. ואילו לגבי הבעייה היסודית של עתיד השטחים המוחזקים, הכרזותיו רודפות זו את זו וסותרות זו את זו, עד כי הפכו מקור של רוגזה אף למעריציו. (כאשר בא עתונאי זר וביקש להיפגש עם אישים שונים בישראל כדי לעמוד על כל הדיעות הרווחות בציבור, יעץ לו עמוס קינן להסתפק בפגישה עם משה דיין לבדו, שכן מפיו ישמע את כל הדעות כולן.)
תכונה אחרת, שחיבבה אותו על הקהל, היא תכונתו לומר לכל אחד ״דוגרי״
מה הוא חושב, בלי כחל ושרק. אצל דמות חיילית, זוהי תכונה רצויה וחיובית במיוחד. ואכן, דיין ממעט במלים, מדבר ישר לעניין, ללא הגזמות, בסיגנון סביר. אולם לכך אין כל קשר למידת גילוי הלב.
כי משה דיין אינו אומר לעולם מה הוא חושב. אין הוא נוהג לומד את האמת, וגם לא לשקר. לדבריו אין פשוט כל קשר עם אמת ושקר. הם אינם נוהגים לגלות משהו, לשקף מציאות כלשהי, חיצונית או פנימית, אובייקטיבית או סובייקטיבית. הוא משוחרר מקשר זה. הוא משתמש במלים כמו בכל נשק אחר, כדי להשיג את מבוקשו באותו רגע.
מנהיגים ציוניים קשישים, שחונכו על ברכי מסורת שונה, נדהמים מכך. למחרת המלחמה האשים מנהיג מפ״ם הקשיש, מאיר יערי, את דיין בפומבי על כי רימה אותו. הוא אמר שמפלגתו לא היתה מסכימה לצירופו של דיין לממשלה, לולא שיכנע אותו שהוא, דיין, מתנגד לכל התקפה יזומה מצד ישראל. לדברים אלה לא היה, כמובן, שום קשר למה שחשב דיין באמת.