הוא ודאי לא התכונן להתמנות לשר־הבטחון, כדי לערוך תהלוכות ברחובות. אך אם היה עליו לשכנע את מאיר יערי שהוא שוחר שלום, בדי להגיע לעמדת כוח מכרעת זו, הוא היה מוכן לשכנע. הוא לא חלם לגלות ליערי את מחשבותיו, כפי שלא חלם לגלותם לעבד־אל־נאצר.
ידוע שבעולם כולו רגילים פוליטיקאים להשתמש במלים כדי להסתיר את מחשבותיהם. אבל בדרך כלל יש לכך שיטה. אצל דיין קיימת תופעה שונה — דחף עמוק להסתיר את כל מחשבותיו, בין דרוש הדבר, בין לאו.
תכונה זו, של חוסר כל יחס למלים, היא רק תוצאה של תכונה עמוקה יותר, שהיא אולי המפתח לכל אישיותו: חוסר כל קשר עם בני אדם.
בזת כוחו ובזה גם חולשתו של דיין, יתרונו העיקרי וגם מגבלתו העיקרית. הדבר ההופך אותו לאדם עליון בעיני מעריציו ולאדם מופרע קשה בעיני יריביו.
למשה דיין אין שום מגע עם בני אדם. חסרה לו היכולת היסודית ליצור מגע כזה, להתקשר, ליצור יחסים של משפחה או חברה, של אהבה או ידידות. אין לו ידיד בעולם. זוהי אחת הסתירות היסודיות של אופיו. הוא אדם השופע קסם אישי, המסוגל לכבוש כל אדם — אך אין הוא מסוגל ליצור מגע עם שום אדם. אפילו בתו יעל הבחינה בכך כאשר כתבה: ״כשמצב רוחו טוב, הוא מקסים מאוד. אבל אין לו די סבלנות להתמיד עד לתוצאות.״ הוסיפה יעל דיין, במאמר שנועד לפאר את אביה בכתב־עת לנשים: ״רוב האנשים משעממים אותו. אחדים — מיד; אחרים — כעבור חצי שעה.״
הפסיכולוגים היו רואים בכך פגם נפשי חמור, אי יכולת למצוא ענין כלשהו בזולת.
אנשים רבים מוכנים לראות בניכּורו של דיין, בזילזולו המופגן בהם, סימן של גדולה. מנהיגים רבים בהיסטוריה, בעלי בטחון עצמי מופגן אך לקוי, יצרו במתכוון מרחק בינם לבין הסביבה, שכן לפי האימרה האנגלית ״הקירבה יוצרת בוז.״ אולם הזילזול של דיין בזולתו מגיע לממדים המפריעים להגשמת שאיפותיו. כמה ממעריציו הנלהבים ביותר, שהיו מוכנים ללכת אחריו גם להפיכה צבאית, נעשו לשונאיו, כאשר הפקירם ללא רגע של היסוס כשהדבר היה נוח לו או מועיל. דיין מעולם לא ריכז צוות סביבו, מעולם לא היו לו יועצים ולעולם אינו שועה לעצת איש. לא מפני שהוא חשדן מטבעו, אלא מפני שהוא מזלזל בכל אדם ואף אינו טורח להסתיר זילזול זה. דבר רגיל הוא לראותו עומד במסדרון הכנסת, כשאחד ממנהיגי האומה מדבר אליו׳ ועינו תרה סביבו בחוסר סבלנות קיצונית, וכל הבעת