פניו אומרת: ״אתה מדבר שטויות ! רד ממני!״
במליאת הכנסת לעולם אינו יושב יותר מרבע שעה ברצוף, וגם זה בחוסר סבלנות, כשהוא קם באמצע הנאום, אף של דויד בן־גוריון ושמעון פרם, בתנועה האומרת: ״איך אפשר להקשיב לזה ?!״ כשלא היה עדיין שר בטחון עמום תפקידים, אלא סתם חבר־כנסת אופוזיציוני אשר שפע של פנאי לרשותו, לא נהג אחרת.
משום כך אין דיין מסוגל להיות איש מפלגה. לרפ״י הצטרף ברגע האחרון ממש, אחרי שכבר הורכבה רשימת המועמדים לכנסת. בעוד שמעון פרס עמל בפרך להקמת המפלגה, כמעט ולא נראה דיין במשרדיה, לא ביקר באסיפותיה, נאות בקושי להופיע מדי פעם ככוכב. ובכל זאת, כשבא הזמן לקצור את הקציר, כמעט נשכח פרם החרוץ, ודיין הוא שעלה לגדולה. כי לאיש הבודד היה מה שאין לפרס, הדבר שלא ניתן להשיג באלף ישיבות ואסיפות: התכונה שנקראה בפי היוונים ״חאריסמה,״ מתנת האלים — הכשרון לזכות בהערצת המונים.
★ ★ ★
איך נוצר איש כזה ? מה מריץ אותו? איך נתעצבה דמותוֹ ?
התשובה נעוצה בתערובת של פסיכולוגיה והיסטוריה ציונית.
ייתכן כי הסוד חבוי בכמה שורות שנכתבו, בתמימות רבה, על־ידי בתו יעל: ״הוא אדם בודד, מתוך בחירתו העצמית, בהכרה, במתכוון. הוא מחזיק את המפתח לכלא שלו עצמו. ואף על פי כן היו בקיעים בשריון. למרות שלעתים היה חסר סבלנות כלפיה, כמו כלפי אחרים, הריני סבורה שהיה קשור עמוקות לאמא שלו, הסבתא דבורה שלי. הוא לא בכה באשר נפטרה ...״ אין ספק כי בעודו ילד היה משה דיין קשור לאמו בכל נימי נפשו, קשר שקבע, אולי, את כל אופיו. שום יחס כזה לא. היה לו לאביו שמואל דיין, אותו דחק מן הכנסת ושממנו התרחק עוד יותר כאשר נשא אשה שניה.
הילד משה, שגדל בנהלל בצל אמו, היה עדין ורך. התמונות שצולמו בשחר ילדותו מראות ילד בעל פנים עגולות ורבות, בעל עין שמאלית קטנה מן הימנית — סימן תורשתי אופייני כמעט לכל בגי משפחת דיין, כמו אחותו של משה, בתו ובנו. זוהי תמונתו של ילד שצריך היה להתפתח, בחברה אחרת, לאדם סנטימנטאלי, רגיש, אולי שחקן, אולי משורר. (ואכן, עד גיל מאוחר הוסיף דיין לכתוב שירים — לא טובים, אך גם לא רעים במיוחד).