אחרי שגמר את בית־הספר העממי בנהלל, בו למדתי גם אני זמן־מה, הלך ללמוד בבית־הספר התיכון החקלאי שבכניסה למושב נהלל. זוהי עובדה מוזרה כשלעצמה — כי היה זה בית־ספר לבנות, ומשה דיין היה התלמיד הזכר היחיד בו. כל שאר בני הסביבה הלכו ללמוד בבית־ספר ״כדורי״ וביניהם כמה מאלופי צה״ל. אין זה רגיל לנער מתבגר להסכים ללמוד בבית־ספר לבנות, אפילו הוא קרוב ונוח יותר.
מתי חל השינוי הגדול באופיו של הנער ? נראה שסמוך לתקופה שביקר בבית־ספר זה. נהלל של שנות השלושים לא היה מקום שייחם ערך רב לאמנים, וגם לא לילדים עדינים. היה זה ראשון מושבי העובדים, מרכז ההתיישבות העובדת, מקום בו התפארו הנערים בגבריותם, לעגו לילדים רכרוכיים, העריצו לוחמים אמיצים, חלמו על היום שיהיו עובדי אדמה ויילחמו בערבים. באיזה שהוא מקום בדרכו, במאמץ מודע, החליט הילד משה להיות כמוהם. וככל ילד רגשני כזה, הפונה עורף לאופיו האמיתי, הוא עלה על כולם והגיע לקצה האחר. הנער שילם מחיר יקר בעבור תהליך זה של התקשחות מלאכותית. הוא חלה בכיב־קיבה, מחלה פסיכוסומאטית, שהמומחים נוהגים לשייך אותה לילדים רגישים, הנאלצים על־ידי סביבתם להעמיד פני קשוחים, ליצור לעצמם חזות נוקשה, לכלוא ולהסתיר בתוכם את רגשותיהם ופחדיהם. אלה פורצים החוצה בדרך המחלה. (בתו, שגדלה באווירה הקשה של בית דיין, סובלת מאותה מחלה).
דיין איננו אדם שלמד לחיות עם רגשותיו. הוא אדם שהחליט לחנוק כל דגש, עד כי איבד את היכולת להתקשר בקשר רגשי כלשהו. אין זה אדם שהתגבר על הפחד. זהו אדם שרצח את פחדיו, עד כי חוסר הפחד הפך אצלו לפולחן: הלוחם הרץ לפעולות קרב, האלוף המשתתף בעצמו בפעולות הגמול, הרמטכ״ל שהופיע במיבצע סיני באמצע הקרב, שר הבטחון שעלה בג׳יפ פתוח להר הצופים, כשירו עוד הצלפים ברחבי ירושלים, המדינאי הקובר עצמו בחפירה ארכיאולוגית בלי שנקט אמצעי זהירות מינימליים. יריביו מאמינים כי אלה הן תחבולות לצורכי ראווה ופירסומת. אולם ביסודם אלה הם מעשיו של אדם שרצונו להוכיח משהו לעצמו אינו עוזב אותו אף לרגע. גם בתו חשה בכך. היא ניסתה לתאר דמות מעין זו בספרה קנא בנפחדים. הגיבור הוא איש שהפך את עצמו לבעל מום נפשי, מפני שרצה להוכיח לעצמו כל הזמן שהוא גבר.
פולחן הגבריות לשמה הוא אופייני לגיל מסויים — לבני שש־עשרה, שבע־ עשרה. בדרך כלל הוא נעלם מאוחר יותר, בהתבגר האיש. אך דיין הקפיא את עצמו בגיל זה, כאשר החליט אז ליצור לעצמו אופי נוקשה וקשוח.