הוא יכול רק להשתמש במפלגה הקיימת, על כל המיגבלות הכרוכות בכך. זה סוד שיבתו למפלגת העבודה. רק באמצעותה הוא יוכל להגיע לראשות הממשלה. אך המחיר עלול להיות השלמה עם מנגנון מפלגתי שהוא מתעב אותו, והעלול להפריע לו לפעול ככל העולה על רוחו. הדרך הטבעית ביותר למנהיג בעל חאריסמה היתה להקים מחנה עצמאי, להעמיד את עצמו בראש חסידיו ומעריציו, להסתער בראשם על השלטון, בשמו ותחת דגלו שלו עצמו, כפי שעשה דויד בן־גוריון לא פעם. דיין אינו מסוגל לכך.
אך אם אין לדיין מבנה רעיוני מגובש אין פירושו של דבר כי אין לו קו מנחה יסודי. עם כל הזיג־זגים, חוזר דיין תמיד לקו יסודי זה. בכך חשים ההמונים, וזו היתה אחת הסיבות העיקריות להעמדתו בראש מערכת הבטחון ערב מלחמת ששת הימים.
דיין היה, הווה ויהיה תמיד לוחם בערבים. הוא הדמות המושלמת של מה שנקרא, בשפת האמריקאים ״INDIAN FIGHTER״, לוחם באינדיאנים. זו דמות טיפוסית של בן הדור השני בחברה נחלנית בארץ הגירה, הנאלצת להילחם בתושבים המקומיים — מלחמה שנסתיימה באמריקה בגנוסייד מוחלט.
ייתכן כי מכל אלפי הנאומים, המאמרים וההצהרות של דיין, מבטא רק אחד באמת את אשר עם לבו. זהו נאום ההספד שנשא על קבר רועי רוטנברג.
רועי רוטנברג נהרג כאשר יצא על סוסו לגרש מסתננים שבאו מעזה, שהצו את הגבול כדי לקצור בשדות נחל עוז. על קברו קרא דיין מן הכתב כמה שורות. היה זה ה״אני מאמין״ של דיין, שאותו יום היה יום הולדתו ה־41 לפי הלוח העברי.
,,אל נא נטיח היום אשמות אל הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם אלינו?
״שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.
״...דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית.
״אל נירתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפים ערבים, היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו.
״זו גזירת דורגו, זו ברירת חיינו — להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים — או כי תישמט החרב מאגרופנו, וייכרתו חיינו.״ זוהי השקפת־חיים קודרת, השקפתו של צלבן שאינו פותח כל פתח לשלום — הרואה בעצם המחשבה על שלום סכנה לאומית.