הוטל עליו, וכי בכך גרם ״בכיה לדורות.״ בסוף המלחמה נתמנה לתפקיד מפקד אזור ירושלים, משימה שהיתה יותר דיפלומטית מאשר צבאית, כיוון שאז כבר נסתיימו הקרבות והתנהל משא־ומתן עם המלך עבדאללה.
בזה יכלה להסתיים הקריירה הצבאית של דיין, כפי שנסתיימה לגבי רבים מן המפקדים הבכירים שהצטיינו יותר ממנו. אך בן־גוריון ביקש לחסל את השפעת אנשי מפ״ם בצבא, ועל כן טיפח את דיין, אחרי שפירק את הפלמ״ח וגרם לסערה שלא נסתיימה מעולם. (עד היום רגילים ליצנים בישראל לקום אחרי הרצאה, בהגיע שעת השאלות, ולשאול את השאלה האחת שמובטח לה שתעורר צחוק כללי: ״מדוע פורק הפלמ״ח?״ אין הקבלה לשאלה זו, זולת, אולי, השאלה של פרשת לבון: ״מי נתן את ההוראה?״).
בן־גוריון קיווה, שדיין יחזק את השפעת מפא״י בצבא ויהיה נאמן לו אישית. הוא מינה אותו אלוף פיקוד הדרום, ולאחר מכן, ערב פרישתו הראשונה לשדה בוקר — לרמטכ״ל. בתקופה זו הפך דיין לדמות ציבורית ולסמל הצבא הישראלי. כרמטכ״ל העניק לצבא רוח תוקפנית, דוקטרינה של ״במיקרה של ספק, תקוף!״, אווירה של חיל פרשים. מצד שני לא התבלט בכושר אירגוני, והשפעתו על עבודת הצוות היתה מחבלת.
כמנהיג פוליטי היה דיין נביא האקטיביזם, בהאמינו כי השלום הישראלי־ ערבי אינו אלא אשליה וכי המלחמה תימשך לדורות. גישתו מובילה בהכרח לרעיון המלחמה המונעת בכל פעם שהערבים מתקדמים במירוץ החימוש או כשיש סכנה שיתאחדו תחת פיקוד משותף. בעוד שדיין אינו נאמן לבן־ גוריון יותר מאשר לכל אדם אחר, אפשר לראות בו ממשיך דרך, תלמיד ויורש לבן־גוריון, מעין יהושע לדויד (בן־גוריון) רבנו. בעודו משלה את עצמו, שהוא משוחרר מכל אידיאולוגיה, הוא שקוע כל כולו באידיאולוגיה של בן־גוריון. הוא שקוע בה עד כי אין הדבר מודע לו. הוא פועל על פיה באורח אוטומאטי.
הישראלים מזהים את דיין עם הסיסמה ״זבנג וגמרנו,״ דוקטרינה שהובילה לפעולות הגמול הגדולות של 1953 עד 1956 ולמיבצע סיני שהפך את דיין לדמות בין־לאומית.
הנצחון בשנת 1956 ביסס את תהילתו כמצביא גדול. למעשה, מבחינה צבאית טהורה, היה זה מיבצע לקוי למדי, שאין להשוותו כלל למבצע המזהיר של מלחמת ששת הימים, שבו ניצח צה״ל לבדו — ללא בעלי־ ברית וללא סיוע מן החוץ — שלושה צבאות במקום אחד והגיע לקצה ה־