בשביל דיין החלה תקופת המדבר. מה יכול היה איש כמוהו לעשות מחוץ למערכת הבטחון? תחילה ניסה ללמוד משפטים באוניברסיטה בירושלים, בצד בתו, סטודנטית אף היא. הדבר נמאס עליו במהרה. ב־1959 נכלל ברשימת מפא״י לכנסת, במקום אביו, ונתמנה שר החקלאות. תפקיד זה הוא חסר תוכן בישראל, מפני שבחקלאות שולטת פדרציה של קבוצות לחץ אדירות. הוא הצליח לעשות כמה דברים שעוררו סערות ציבוריות, לא נחשב לשר מוצלח ביותר. שני המשרדים שבהם חשק באמת, החוץ והבטחון, היו תפוסים בידי חברי המשמרת הזקנה, הדבקים — בישראל עוד יותר מאשר בארצות אחרות — בכסאותיהם ומסרבים להעבירם לאנשים צעירים יותר, עד הרגע בו מכריח אותם הקדוש ברוך הוא לעשות כן.
★ ★ ★
מיד אחרי 1956 סיים דיין את כהונתו כרמטכ״ל. בן־גוריון העדיף לעמוד לבדו על בימת ההצדעה במצעד יום־ העצמאות.
שקיעתו של דיין היתה רק סימן חיצון לשקיעת האקטיביזם כולו. נסיגת הצבא מסיני ומעזה אחרי הנצחון הצבאי המזהיר גרם הלם עמוק לישראלים. רק 24 שעות הפרידו בין הודעת הנצחון של בן־גוריון, שהכריזה על מלכות ישראל השלישית, לבין הנאום שבו הודיע, בקול שבור, שנעתר לדרישתו של הנשיא אייזנהואר והסכים להיסוג. הנסיגה הוכיחה, כך נראה, שעבר זמנם של האמצעים הצבאיים כמכשיר של מדיניות במרחב. פירות הנצחון — פתיחת מיצרי טיראן והמשך השקט בגבול הדרומי עם הצבת כוח החירום שם — נראו קטנים ועלובים לעומת עוצמת הנצחון הצבאי. האקטיביזם יצא מן האופנה בישראל לתקופה של 10 שנים. עד המשבר שקדם למלחמת ששת הימים. בקיץ 1963 ירדה על ראש דיין המכה האכזרית ביותר. בלי להודיע על כך מראש למישהו מאנשיו, התפטר דויד בן־גוריון סופית מן המממשלה. תוך כדי כך הפקיר את האנשים, אשר הקריירה הפוליטית שלהם היתה קשורה בשלו. בן־גוריון יכול היה בנקל לבסס את דיין במשרד הבטחון לפני שהתפטר בעצמו. אך הדבר שוב לא היה חשוב לו. הוא התאכזב מדיין, כמו שהתאכזב מכל האחרים, מפני שדיין נמנע מלתמוך בו במרץ בדרישתו לפתוח מחדש את פרשת לבון. כך נותר דיין בתפקיד כפוי הטובה של שר החקלאות, ללא תמיכה פוליטית. כעבור זמן־מה התפטר, דבר לא־רגיל בישראל, בהשמיעו רמזים מעורפלים על אי־הסכמה בינו ובין אשכול. שגיונותיו הפרטיים של בן־גוריון בעניין לבון לא עניינו אותו. הוא