שיבטיח את צביונה היהודי ואת בטחונה של ישראל, תוך שמירת הקשר בין ישראל ושאר חלקי ארץ־ישראל. אפשר גם לפרש את התוכנית בכיוון של החזרת הגדה המערבית למלך חוסיין, עם שינויי גבול ומתן מעמד מיוחד לגדה המערבית.
איזה פירוש הוא הנכון? איש אינו יודע זאת לבטח, ואולי אף לא דיין עצמו. היו שהאמינו כי דיין מתכוון בעצם ליצור בגדה המערבית מעין גטו ערבי תחת ריבונות ישראלית, כך שישראל תישאר יהודית, ויימסרו שטחים להתנחלות יהודית חדשה בגדה המערבית מחוץ לתחומים שיימסרו למינהל עצמי ערבי. אך היו פסוקים בנאום שהזכירו את דרך המחשבה הפשטני של הלוחם האנטי־ערבי הותיק.
כמה ימים לפני כן תקף הסופר יזהר סמילנסקי, חברו של דיין במפלגת רפ״י, באופן חריף את המשוררים המטיפים לסיפוח ול״ארץ־ישראל השלמה.״ בנאומו חלק דיין באופן קיצוני על דעותיו של סמילנסקי והצדיק את טענות אנשי ארץ־ישראל השלמה. בקטע רב־משמעות אמר: ״אני התחנכתי על ברכי הסיסמה דונם אחרי דונם, עז אחרי עז, ולא על הסיסמה בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום. אבל עובדה היא שמאז 1936 השגנו כל מה שהשגנו בכוֹח הנשק.״
״דונם אחרי דונם״ זו היתה סיסמת ההתנחלות הציונית הסוציאליסטית, כפי שראינו, אותה ציונות "מעשית״ שאליה השתייכה משפחת דיין, בעוד שהשיר על ״דם ואש״ הושר בפי אצ״ל והרביזיוניסטים שהתנגדו לסוג זה של ציונות. בהצדיקו במאוחר את סיסמת המחנה היריב ביטא דיין ״אני מאמין״ שיש לו רק מסקנה אחת: אם כל מה שהושג עד כה הושג בדרך המלחמה — מדוע כדאי לישראל לחתור עתה לשלום? מדוע אין לצפות להישגים חדשים במלחמות שתהיינה ?
ואכן, ערב יום העצמאות של 1968, אמר דיין בראיון עם כתב העתון ״מעריב״: ״אשר לחוזי שלום חתומים בינינו ובין הארצות הערביות, גם זה אולי אפשרי, אבל כרגע רוצים שאנו נשלם בעד זה תשלום כזה, שאני מתפלל שלא נגיע ליום זה.״ שום שר משרי ישראל לא אמר עד אז בפומבי, שהוא מתפלל שלא ייכון שלום של ממש בין ישראל והעולם הערבי.
מפעם לפעם משתעשע דיין ברעיון להיות לאיש השלום, להתחרות על השלטון, כנץ שהפך יונה. הוא אוהב להראות את עצמו כמנהיג הישראלי אשר תושבי השטחים המוחזקים יכולים לדבר עמו. כשר האחראי לממשל הצבאי בשטחים האלה, נקט מדיניות ליברלית, הבטיח מעבר של אנשים