וסחורות בשני הכיוונים מעל לגשרי הירדן, הניח לערבים לנהל את חייהם כראות עיניהם. חסידים רבים של דיין רצו לראות בכך סימן להתבגרותו, לעלייתו לרמה של מדינאי שקול ושוחר־שלום. אולם יותר ויותר מתברר, כי היחס הליברלי לאוכלוסיה הכבושה אינו אלא סם מרדים, שיטה מחוכמת כדי לצמצם ולהרפות את התנגדותם לכיבוש, כדי לבסס את העובדה הקיימת של השלטון הישראלי ולאפשר סיפוח הדרגתי של השטחים, תוך ההתנחלות בשטחים ואי־מתן זכויות של ממש לערבים במדינה היהודית.
אני מאמין שאחרי כל אינטרמצו ליברלי, יחזור דיין לדיוקנו המקורי — הדיוקן של הלוחם בערבים. סיכויו להגיע לשלטון עליון, בעתיד הנראה לעין, כרוכים ומותנים בהתהוות מצבים מלחמתיים, שיגבירו מהדש בלב ההמונים את הכמיהה לאיש חזק ליד ההגה.
ואכן, בראשית אוגוסט 1968 נאם דיין נאום שחזר כמעט מילולית על נאום ההספד שלו מלפני תריסר שנים, על קבר רועי רוטנברג. בפנותו אל בוגרי בית הספר לפיקוד ומטה, צמרת המחר של צה״ל אמר:
״נגזר עלינו לחיות במצב של לוחמה מתמדת עם הערבים, ואין מנוס מקרבות דמים. ייתכן שזה מצב בלתי רצוי, אך כזאת היא המציאות. אם חפצים אנו להמשיך בעבודתנו בניגוד לרצון הערבים, נהיה מוכרחים להביא בחשבון קרבנות כאלה.״
״נגזר עלינו״ — משמע אין זה תלוי כלל ברצוננו, אין טעם לחשוב על שלום ולפעול למענו. וראויה לציון המילה ״ייתכן״ בפסוק השני. כאן מובע ספק בדבר שהוא מושכל ראשון בכל נאום ציוני הגון — שהשלום רצוי.
אך חשוב לאין שעור יותר הוא נאום שנשא דיין ב־5 ביולי 1968 ברמת הגולן, בפני כנם הנוער של איחוד הקבוצות והקיבוצים. הוא עצמו ייחס לנאום זה חשיבות כה רבה, שנקט צעד בלתי רגיל והכליל את הנאום כולו בפרוטוכל של הכנסת, בתשובה לשאילתה שלי.
והנה הקטע העיקרי של נאום זה:
״...אני רוצה לפנות אליכם כבני הדור הזה, כישראלים וכיהודים, לא באלה שהולכים להתגייס אל הצבא, בכוח האמונה הזאת, ולומר שאנו, במשך 100 השגים האלה של שיבת־ציון, פועלים בשני דברים: בבניית הארץ ובבניית העם. ואלה הם תהליכים שפעם קראו לזאת ״עוד דונם ועוד עז,״ ועוד יהודי ועוד עלייה, המשמעות שלהם — זה תהליך של התרחבות, של עוד יהודים ושל תוספת ישובים ותוספת התנחלות, כל השנים האלי. ולפני 20 שנה היינו 600,000, והיום אנו קרוב ל־3 מיליון.