בצורה חותכת ביותר מאשר נאום זה את כוחה של אידיאולוגיה, גם — ואולי בייחוד — כשאינה מודעת. כל עיקרי האידיאולוגיה הציונית מתנגנים בדברי דיין, גם אותם שהופרכו מזמן על־ידי המציאות. דיין מאמין שיהודי העולם מהווים אומה פוליטית, שכולם יבואו בסופו של דבר לארץ. הוא מאמין שלעולם לא יהיה שלום עם הערבים. יותר מזה: אין הוא מאמין שהשלום הוא רצוי, כיוון שכל שלום כזה יציב גבול ברור לכיבוש ולהתנחלות. כל זה לא לכמה שנים, לא לדור שלם — אלא לדורי דורות, עד אין סוף.
זוהי תורתו של צלבן, אותה תורה שהביאה בסופו של דבר לחורבן הבלתי נמנע של מדינת הצלבנים. ומאידך: זוהי התורה אשר התעמולה הערבית מייחסת אותה לישראל, בהשוותה את ישראל למדינת נוסעי הצלב.
★ ★ ★
האיש משה דיין הוא ישראלי טיפוסי, תוצר מובהק של הציונות. הוא מגלם צדדים מסויימים של האופי הישראלי, תכונות הקיימות בכוח, במזיגה זו או אחרת, בעולמו הנפשי של כל ישראלי שגדל בארץ זו. אך כמו דמות במחזה הכתוב היטב, הוא אדם אשר בו גובשו, הושחזוּ, ואולי הוגזמו תכונותיהם של אנשים נורמליים.
ישראל עלולה לקבל צביון דייני, או צביון שונה בתכלית. היא עומדת עתה על פרשת הדרכים. אם תלך בדרך זו או בדרך אחרת — זה תלוי בצורה שתפתור את בעיותיה הפנימיות, אשר להן יוקדש החלק הבא של ספר זה.