היום נראה כאילו היה הדבר בלתי נמנע, כשם שגילוי העולם החדש היה בלתי נמנע למן הרגע שקולומבוס וספינותיו נטשו את חופי אירופה בדרך מערבה. כשמעבירים מאות אלפי בני־אדם לארץ חדשה, בעלת גוף ואקלים חדשים, שבה הם מדברים בשפה שקמה זה עתה לתחייה ומגיבים על אתגרים מדיניים וגופניים חדשים — אוֹֹ אז מוכן הכל ללידתה של חברה חדשה. כשיש לחברה זו תחושה של גורל מדיני ואחדות, היא נעשית אומה חדשה.
זה קרה בארצות־הברית של אמריקה, באוסטרליה, בברזיל, ובארצות רבות אחרות. זה קרה גם בארץ־ישראל.
אנו, בני הציונות ובנותיה, מהווים אומה חדשה, ולא חלק של היהדות העולמית שנתמזל מזלוֹֹ לחיות בארץ־ישראל. זו היא העובדה המרכזית של חיינו, המטושטשת על־ידי רעיונות וסיסמאות שאבד עליהם הכלח; אמת שיש לתפוס אותה אם רוצים להבין דבר וחצי־דבר על קיומנו, בעיותינו ועתידנו.
אומה מה היא ? על כך ניתנו תשובות רבות, כל אחת בהתאם לאידיאולוגיה המיוחדת של המשיב. יש שהטילו את הדגש בשטח משותף, או בתרבות משותפת, או בכלכלה משותפת. אני מצדי איני מאמין בנוסחות מופשטות, שאליהן יש להתאים את החיים בדרך כּלשהי. התשובה היא בעיני פשוטה ופרגמטית: אומה היא קבוצה של בני־אדם המאמינים שהם אומה, הרוצים לחיות כאומה, שיש להם גורל מדיני משותף, המזדהים עם מדינה פוליטית, המשלמים את מסיה, המשרתים בצבאה, הפועלים למען עתידה, הקושרים את גורלם לגורלה, המוכנים, במקרה הצורך, למות למענה.
במובן זה אנו בישראל אומה הננו, ללא ספק ובלי מנוס, לטובה או לרעה. אומתנו כוללת את כולנו, מדן עד אילת. אך אין היא כוללת יהודי בברוקלין, בפריס או בבוקרשט, תהיה אהדתו למדינתנו וזיקתו אליה חזקים ככל שתהיה.
ההבדל בין האבות היהודים ברחבי העולם ובין הבנים הישראלים הוא הרבה יותר מאשר הניגוד המקובל בין דורות. זו היא מוטציה. ההבדל באורה החיים, בתזונה, באקלים, במציאות המדינית ובסביבה החברתית, מוכרח היה לגרום לכך שהבן יליד־הארץ יהיה שונה לחלוטין מאביו יליד־
הגטו.
דבר רגיל הוא לצעיר ישראלי המבקר בארצות־הברית או באירופה לשמוע את הקריאה: ״אבל אתה לא נראה כמו יהודי!״ זו מחמאה מפוקפקת, אך יש בה גרעין של אמת. הצבר החסון, גבה הקומה, שהוא לא פעם