בלונדי ותכול עינים, שוגה באמת מבחינה חיצונית מאבותיו היהודיים, כשם שהאוסטרלי או האמריקאי הממוצע שונה מאבי סבו האנגלי.
התרבות היהודית, שנוצרה בפזורה בידי מיעוט נרדף בעל תחושה דתית, אינו מושך דור ישראלי שיש לו תחושה של חופש, לעתים אף מוגזם. אותו חלק של היהדות המבוסם על התלמוד וההלכה, שניהם תוצרים של הפזורה, התנוון בישראל למסכת סיסמות מפלגתיות. אך התנ״ך, הספר רב העוצמה ביותר בספרות העברית, זוכה לפופולריות עצומה, והארכיאולוגיה נעשתה עיסוק לאומי זמן רב לפני שמשה דיין התחיל לחפור. בי התנ״ך והארכיאולוגיה שייכים לאדמת ארץ־ישראל. יש משמעות רבה לעובדה שבדיבור העברי היום־יומי, משתמשים הישראלים באופן לא מודע במונח ״יהודי״ כשהם מתכוונים ליהודי הגולה, לעולים חדשים או לדת, ובמונח ״עברי״ לגבי בל דבר הקשור בעצמם. לעולם איננו מדברים על צבא יהודי, אומה יהודית, קיבוצים יהודיים או עבודה יהודית, אלא על צבא עברי, אומה עברית. התישבות עברית ועבודה עברית. כך, זמן רב לפני שהתגבש הרעיון של אומה עברית חדשה, נתקבל רעיון זה בתת־ההכרה הלאומית.
אנו אומה חדשה, האומה העברית, שמולדתה היא ארץ־ישראל ושיצירתו המדינית היא מדינת ישראל.
אין פירוש הדבר — חוץ מאשר לגבי קבוצת־שוליים זעירה — שאגו רוצים להפנות את גבנו אל יהדות העולם, ולהינתק ממנה. כפי שהוכיחה תקופת מלחמת ששת הימים בבירור, קיים רגש אמיתי ועמוק של זיקה הדדית בין היהודים בעולם כולו ובין מדינת ישראל. אנו מודים על כך. ישנה סולידריות. ישנה זיקה הדדית. אבל יהודי העולם אינם אומה, ואנו, העברים בישראל, אומה הננו.
תמיד קשה למצוא הקבלות בין עמים שונים. שכן אין שני עמים בעולם הדומים זה לזה דמיון גמור. אך כדי להדגים נקודה זו, אפשר לומר כי הקשר בין הישראלים והיהודים הוא כקשר בין האוסטרלים והאנגלים. לאוסטרליה יש זיקה עמוקה לבריטניה. בשתי מלחמות־עולם חשו האוסטרלים לעזרת בריטניה בטרם הופיע איום כלשהו על אוסטרליה עצמה. גם היום יש אוסטרלים האומרים שהם נוסעים ״הביתה,״ כשבכוונתם לומר כי הם נוסעים לבריטניה. אך אין ספק כי אוסטרליה היא אומה בפני עצמה, אומה בעלת אינטרסים משלה, המשתדלת לענות על אתגריה המיוחדים של מציאותה, המנהלת מדיניות לאומית התואמת את התנאים הגיאו־פוליטיים שלה (כפי שמוכיחה השתתפותה במלחמת ויאט־נאם, בניגוד לעמדה הבריטית).