משהו הקרוי ״סטייק לבן" או ״סטייק צרפתי״).
המצב שופע פאראדוכסים, סלעי־מחלוקת והתנגשויות, מקור לא־אכזב לרוגז לרובו של הציבור. אך אותו ציבור עצמו משלים עם מצב זה, כאילו היה טבעי ובלתי־נמנע, בתוקף התפיסה שהדת והאומה הן אחת. רק כאשר הלאומיות הישראלית תבטל תפיסה זו, יהיה ניתן להפריד את הדת מן המדינה, ורק אז תהיה ישראל מדינה חילונית נורמלית.
★ ★ ★
הדת ממלאה תפקיד חשוב — אם כי בלתי־מודע בעיקרו — בדינאמיזם הדמוגראפי של ישראל.
כל זר המגיע לישראל מופתע על־ידי הריבוי שלא ייאמן של טיפוסים גזעיים ברחוב. יש יהודים מכל הצבעים, החל בלבן סקנדינבי וכלה בשחור אתיופי, עם הרבה גוונים של חום, בתווך. ברור שחברתנו רחוקה מאוד מגזענות.
כל אדם הנחשב ליהודי נקלט בנקל בישראל. אמנם, נכון שקיימות הפליות רבות, רובן נסתרות ורבות בלתי מודעות, בין העדות השונות. אך אין להגזים בחשיבותן. יהודים ממוצא אירופי, האשכנזים, יכולים להסתכל מגבוה ביהודים מארצות המזרח, הספרדים, ואף להאמין בנחשלותם התרבותית והחינוכית של אלה. הורים אשכנזיים מתנגדים לא פעם לנישואי בנם עם בחירת לבו ממוצא ספרדי. אך הפליות כאלה קיימות בארצות רבות. דוגמה העולה מעצמה בהקשר זה, היא יחסם של איטלקים מבני הצפון אל אחיהם, בני סיציליה. העובדה הקובעת היא שאף ישראלי אחד, אולי מלבד קומץ של טיפוסים תמהוניים, לא יצדיק בהכרה הפליות אלה. חשובה גם העובדה שבימי חרום, כמו בתקופת מלחמת ששת הימים, נעלמות דעות קדומות אלה כלא היו. לגבי ציוני, יהודי הוא יהודי, יהיה מוצאו אשר יהיה, תהיה שפת אמו אשר תהיה. ההשתייכות היהודית גוברת על כל תכונה אחרת. (לפחות מבחינה זו אין הבדל בין הציונות והלאומיות הישראלית. ישראלי לאומי מגנה את הפילוג העדתי אף יותר מאשר הציוני, בהאמינו שהשפה המשותפת, התרבות המשותפת והגורל המדיני המשותף של האומה החדשה צריכים לבטל את ההבדלים שהובאו על־ידי העולים מארצות מוצאם.) אין לי ספק כי סוג זה של הפליות ייעלם במרוצת הזמן ואינו מהווה סכנה של ממש למדינה, למרות שהוא מטריד ומרגיז כעת.
אך שונה המצב לגמרי בכל הנוגע ללא־יהודים. הרעיון של מדינה