יהודית הומוגנית הוא מרכיב מהותי של הציונות. מדינה הקיימת לשם פתרון הבעיה היהודית צריכה להיות מאוכלסת, כך סבורים הציונים, על־ ידי יהודים. במשטר הקיים בישראל, כל לא־יהודי הוא גוף זר. עולים לא־ יהודיים, ובכללם הנשים הלא־יהודיות של עולים יהודיים, נתקלים במכשולים גדולים בנסותם להיקלט בחברה ישראלית.
כאן נפרדות הדרכים של הדתיות הציונית והלאומיות הישראלית. בתקופה מודרנית צריכה להיות דרך קלה להצטרף לאומה. הישראלי הממוצע סבור, שאם מישהו רוצה להיות חלק מן ההברה העברית, לדבר את לשונה, לגדל ילדיו בתרבותה, לתמוך במדינתה ולשרת בצבאה, יש לקבל אותו בברכה. הציוני, לעומת זאת, אינו יכול לקבל רעיון זה. אפשר להיות ליהודי רק בדרך של התגיירות דתית — ברית־מילה לגברים, טבילה במקווה לנשים, על כל הפולחן הדתי הקשור בכך.
עניין זה חשוב רק לעולים הלא־יהודיים המעטים המגיעים לארץ. אך רעיון המדינה היהודית ההומוגנית צופן בחובו תוצאות חמורות לגבי הערבים. לא רק בעיות של בטחון ונאמנות מדינית מנעו בעד ישראל מלשלב בתוכה את 350 אלף הערבים שחיו בה לפני מלחמת ששת הימים. השפיעה הרבה יותר, אם כי הוזכרה אך מעט, האמונה הציונית האינסטינקטיבית, שאין הערבים יכולים להיות חלק אמיתי של מדינה שהיא יהודית. בעיני כל הדוגל באמונה זו עצם הרעיון של החזרת פליטים ערביים, והגדלת המיעוט הערבי כתוצאה מכך, הוא נתעב ממש.
זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים פתחו חסידיו של דויד בן־גוריון בזעקה ציבורית גדולה נוכח האפשרות הדמיונית שהמיעוט הערבי — שמנה אז פחות מ־13% — עלול בדרך של ריבוי טבעי להגיע למעמד של רוב במדינה. תהליך זה היה אורך כמה דורות, אילו היה שיעור הלידות של הערבים עומד ברמתו הגבוהה הנוכחית. אך לא רק הפחד מפני רוב ערבי המריץ את הציונים להתנגד להחזרת פליטים, אלא גם האמונה העמוקה, הבלתי־מודעת בהחלט, שהיהודים צריכים לחיות לבדם במדינתם, שישראל חייבת להישאר מדינה יהודית הומוגנית, ושאם אי־אפשר למנוע את קיומו של המיעוט הערבי, יש לדאוג לפחות שיהיה מיעוט קטן ככל האפשר.
לפגי יוני 1967 החזיקו הערבים, על אף היותם כ־13% של האוכלוסיה, רק בשני אחוזים מן המשרות במנגנון הממשלתי. לא היה אף ערבי אחד בקרב הפקידות הבכירה, השופטים העליונים, שרי הממשלה וסגניהם וחברי