נשיאות הכנסת. מ־120 חברי הכנסת, רק 7 היו ערבים, ואיש מהם לא מלא תפקיד חשוב כלשהו בבית. (הצעתי שלפחות אחד מסגני יושב־ראש הכנסת יהיה ערבי, אך הצעה זו נדחתה ברוגזה. אפילו מפ״ם לא מצאה לנכון למנות את חבר הכנסת הערבי שלה לתפקיד סגן היושב־ראש מטעמה).
אכן, כשבאים לנתח את הבעייה הגדולה של יחסי ישראל—ערב בכל מישוריה, מתגלה התהום המפרידה בין השקפת העולם הציונית לבין לאומיות עברית בריאה.
★ ★ ★
אין דבר המפחיד את הערבים יותר מאשר הרעיון של קיבוץ גלויות. לעיני הערבים מזדקר הסיוט של עלייה יהודית אדירה, שתביא לארץ עשרה מליון יהודים נוספים, שיציפו את שטחה הצר ויביאו בהכרח לכיבוש ארצות ערביות נוספות, לגירוש תושביהן ולהפקעת אדמותיהן למען קיבוצים חדשים.
יש משהו מגוחך במצב הנוכחי. מנהיגים ציוניים, ובראשם לוי אשכול, נואמים נאומים רווי חזון על מיליוני היהודים שיבואו בקרוב לארץ ויגשימו את חזון הציונות. הקהל הישראלי יודע שאין לכך שום אחיזה במציאות, ושאין אלה אלא משאלות חסודות, אשר בעזרתן מנסה משטר ישן ומאובן לשמור על סיסמותיו שאבד עליהן הכלח. אולם באוזני מיליוני ערבים נשמעים נאומים אלה, הזוכים להד רב בעתונות הערבית, כאיום ממשי על קיום העמים הערביים, איום הנראה נורא שבעתיים בשל העליונות הצבאית הגלויה של ישראל.
כך יכולה סיסמה ריקה להיהפך לגורם פוליטי במובן השלילי ביותר.
אולם יש להשקפה הציונית השפעה הרסנית עוד יותר על נפשה של ישראל עצמה. ציוני, הרואה בישראל ראש גשר של היהדות העולמית, משקיף על היהדות כעל מיצבור בלתי נדלה של כוח־אדם וכסף. לכן נראים היחסים בין ישראל והיהודים, וביחוד יהודי המערב, כבעלי חשיבות עליונה, ואילו היחסים בין ישראל והעולם הערבי יורדים אוטומטית לדרגה של חשיבות משנית. מקומה של ישראל כחלק מן המרחב השמי נראה כתאונה גיאוגרפית, שיש להתעלם ממנה ככל האפשר, ושיש לטפל בה באמצעים צבאיים ככל שדרוש הדבר. הפתרון האידיאלי בעיני הציוני היה לחתוך את ישראל מגוף המרחב ולגרור אותה לסביבה מתאימה יותר, אי־שם מול הרביירה הצרפתית או בקרבת מיאמי ביץ׳.