שאם לא כן׳ איך אפשר להסביר את העובדה המדהימה ביותר בחיי הציבור הישראלי? אחרי שהסיכסוך הציוני־ערבי קיים זה שלושה דורות, אחרי שהמלחמה הישראלית־ערבית נטושה זה למעלה מ־20 שנה, אין בכל ממשלת ישראל מחלקה יעילה לטיפול בעניינים ערביים. יש לנו משרד דואר ומשרד משטרה, שלא לדבר על משרד התיירות ומשרד הקליטה. אך אין לנו מיניסטריון לענייני המרחב. אלה מסורים לטיפול משרד החוץ, שתפקידו העיקרי הוא הפוך: לעמוד בזירה הבין־לאומית מול התקפות הדיפלומטיה הערבית, לנהל בשם ישראל את המלחמה המדינית שהיא אחת החזיתות של המלחמה הכללית. מובן שאין מנגנון זה כּשיר ביותר ליצור קשרים בעולם הערבי ולגבש אווירה של שלום. אכן, תפקיד כזה מחייב גישה שונה וכשרונות שוגים לחלוטין.
כל העניינים שבין ישראל וארצות ערב, כל היוזמות הישראליות כלפי העולם הערבי, מופקדים בידי מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ הישראלי. אך מקרב 900 הפקידים של משרד החוץ, ומקרב 50 אלף עובדי ממשלת ישראל (מלבד מורים ושוטרים), רק 30 איש מועסקים במחלקה זו. אם מנכים ממספר זה את העובדים העוסקים בארצות מזרח־תיכניות לא־ערביות כגון אירן, ובעבודות משרדיות טכניות, לא נותרו אלא 3־4 פקידים המטפלים בבעייתה העיקרית של מדינת ישראל.
התקציב של ממשלת ישראל לשנת 1969/70 מתקרב לשמונה מליארד לירות. מסכום זה, פחות מאשר 0.05% — שהן פחות מ־3% מתקציב משרד החוץ — מוקדשים לענייני המזרח התיכון. גם סכום זה כולל את פעילות ישראל באירן ואת ההוצאות המשרדיות.
הזנחה כזאת של ענייני ישראל—ערב לא היתה אפשרית, אחרי כל אשר קרה, לולא ראו הציונים את ישראל כמדינה אשר פניה אל היהדות המערבית, ואל המערב בכלל. מכל הירושה שהורישה הציונות למדינה, זוהי, אולי המסוכנת ביותר.
★ ★ ★
לדור העברי החדש יש בהכרח דעה אחרת על מקומו בעולם.
הוא גדל בארץ ישראל. הוא יודע שהוא שייך לאומה חדשה שנולדה בארץ. אין הוא מסתכל במרחב מבחוץ, אלא מבפנים. לכן ביטל בשימוש העברי את המונח ״המזרח התיכון,״ מונח אירופי המבוסס על ההנחה שמרכז העולם הוא אי־שם במערב. לגבי ישראלי, מגוחך לדבר על מזרח כשהכוונה היא