לארצות כמו אלז׳יריה ומצרים, השוכנות מערבית לישראל. לכן, כשהתחלנו להמיר את המונח ״אומה יהודית״ במונח ״אומה עברית״ הפסקנו גם לדבר על ״המזרח התיכון״ והתחלנו להשתמש במונח ״המרחב השמי״ או ״המרחב״ סתם.
להשתייך למרחב פירושו — לטפל בבעייה המרכזית של קיומנו; יחסינו עם העולם הערבי והטיפול בו, אם באמצעים צבאיים, בדרך המלחמה, אם באמצעים מדיניים, להשגת שלום. אנו, הישראלים, שנולדנו לתוך הבעיה הזאת, יודעים שעלינו לפתרה. כולנו יודעים זאת, החל במשה דיין, המייצג את הגישה המלחמתית והחוזר באדיקות על מליצות ציוניות, וכלה באנשים כמוני, המיצגים את הדעה ההפוכה. אין אנו מנפצים את ראשינו בנסיון למצוא פתרון אידיאולוגי לבעיה היהודית, האמיתית או המדומה. המשימה המרכזית של דורנו היא לשלב את אומתנו ומדינתנו במסגרת מרחבית.
אנחנו אנשים לאומיים. באוזנים מערביות יש צליל שלילי למלה זו. לגבי בני האומות המערביות הוותיקות, הלאומיות היא חלק כה מושרש ובלתי מודע של ציודם הנפשי, עד שחם יכולים אף להאמין במלוא הכרתם, כי הלאומיות היא נחלת העבר, רעה שיש להתגבר עליה.
אולם הלאומיות פירושה, פשוטו כמשמעו, שבעולם של ימינו היחיד פועל במסגרת של מיבנים מדיניים לאומיים ושל תרבויות לאומיות, להוציא, אולי, קומץ של גאונים אוניברסליים. הגישה הלאומית החיובית, בהגינה על זכויותיה הלאומיות שלה, מכירה גם בזכויותיו הלאומיות של הזולת. רק בהגזמותיה, בסילופיה האימפריאליסטיים או הפשיסטיים, בנסותה לדכא ולנשל לאומים אחרים, הופכת הלאומיות לכוֹח הרסני.
גם לאומנים קיצוניים, כמו דיין, מכירים בקיום השאיפות הלאומיות של הערבים, בעוד שאבותינו הציוניים לא היו מוכנים או אף מסוגלים לקחתן בחשבון.
לפיכך יוצר גיבושו של דור לאומי צעיר, הבא במקום הציונות, את הבסיס הפסיכולוגי לפתרון.
בפרק הבא אשתדל לשחזר איך הגיע חלק מדור זה — בדרכים ישרות ועקלקלות, ולעיתים אף בדרכי־תעתועים, מבעד לערפילי רעיונות נכונים וכוזבים, אל ראשיתה של תפיסה חדשה — תפיסה המאפשרת את שבירת מעגל־הקסמים.