פרק 10
כל רעיון פוליטי גדול וחדש דומה לנהר, הניזון מיובלים קטנים רבים. גם הרעיון החדש של הלאומיות העברית — להבדיל מן הציונות — היו לו מקורות רבים.
יובלים אלה היו שונים זה מזה. חברי הקבוצות הרעיוניות שהגו רעיונות אלה לא הזדהו אלה עם אלו, ולעתים קרובות אף שנאו איש את רעהו, או ראו זה בזה בוגדים ברעיון וכופרים בעיקר. בכל זאת, כשמביטים אחורה, ברורה הרציפות של הדברים ואחדותם היסודית. אותה אחדות, היא שהמריצה את יריביהם לראות בכולם גוף אחד, ולהדביק לו שם כולל אחד: ״הכנענים.״ בבואי עתה לספר את תולדות הרעיון והסתעפויותיו, בשלבים השונים, אנקוט שוב לשון של תיאור אישי. שכן נראה לי כי לא רק העובדות עצמן מעניינות, אלא גם הצורה שבה השתקפו בעיני אדם שהשתתף, במקצת, בעיצובן, תוך נסיון לברור את המוץ מן התבן.
★ ★ ★
בשנת 1942, בהיותי בן 18, הוזמנתי על־ידי עורכו של כתב־עת לאומי קטן שהופיע בתל־אביב, ״החברה,״ להגיב על חוברת מסויימת שהופיעה בפרים. כתבתי סדרה של מאמרים, שהראשון בהם נשא את השם המסביר את תוֹכנו: ״בין עבריות ליהדות.״
אחרי פירסום המאמר הראשון הראה לי העורך, הד״ר יעקב ויינשל, בחיוך, מכתב שנתקבל במערכת. היה זה מכתב שתקף בחריפות כמה מהנחותי, ונסתיים בהערה אישית עוקצנית על חשבוני. הדבר הפתיע אותי, כי בעל המכתב, שחתם בשם אוריאל שלח, לא הכיר אותי כלל. על כל פנים הסקתי מן המכתב, כי אוריאל שלה דוגל ברעיונות דומים לאותם שהבעתי במאמרי, וכי קצפו יצא עלי בשל הבדלי נוסח, שלא עמדתי על טיבם. לכן שמחתי מאד כשגילה לי אחד ממכרי, בנימין תמוז, כי הוא מכיר את שלח היטב והיה רוצה להפגישנו. בשעה היעודה שמתי את פעמי לקפה גדאנסקי ברחוב יבנה בתל־אביב, ששימש אז מקום־מיפגש לסוחרים ולספסרי־מלחמה, נרגש