לא מעט לקראת הפגישה עם האיש שבינתיים שמעתי עליו דברים מענינים. (אוריאל שלה ידוע היום כמשורר, ששמו יונתן רטוש).
חוששני כי הפגישה גרמה עוגמת־נפש לכל הצדדים הנוגעים בדבר. בוודאי גרמה אכזבה מרה ליוזמה. תמוז היה אז נתון לחלוטין להשפעתו של רטוש, וראה בו נביא ומשיח. ככל מאמין אמיתי, לא יכול היה לתפוס, כיצד עוצם מישהו את עיניו מלראות את גדולת מנהיגו. מן הסתם ציפה לכך שאפול מיד בשביו של רטוש ואשתחווה לפניו אפיים ארצה.
למרבה הצער לא קרה הדבר. תחת זאת התפתח בינינו ויכוח מר. בהסתכלי היום אחורה, ברור לי כי נהגתי בחוסר־טאקט להחריד, כדרכם של צעירים בגיל זה. בלי ספק היה זה עינוי לתמוז לראות נער בן 18, שנראה כבן 15, רזה כשלד וחיוור, סותר בשצף־קצף את המושכלים־הראשונים של הוגה־ דיעות, שיכול היה להיות אביו.
על מה סער הוויכוח? אחרי עשרים שנה, אקטואליים הדברים כמו אז. הסכמנו בנקל, כי בארץ נולדת אומה עברית חדשה, וכי רוח היהדות, שיצרה את הפזורה בת אלפיים־וחמש־מאות השנה, אינה יכולה לבטא את רוחה של אומה זו, היושבת על אדמתה והמבקשת להקים את מדינתה.
ההתנגשות באה בגלל שאלת העלייה היהודית. מדבריו של רטוש הסקתי, כי הוא מתנגד לה, וכי הוא מוכן להסכים לכל היותר לעליית יחידים, בלי להפלות בין יהודים, יפאנים ואיטלקים. ואילו אני, שכמו כל נער עברי בארץ השתתפתי מגיל 14 בהפגנות הסוערות למען ״ע־לי־יה חופ־שית!״, תמהתי לפשר התנגדות זו.
בהגיון של בן 18, שאינו יודע רחם, אמרתי לו בערך כך: ״אינני מבין אותך. אתה טוען כי כל צבר הוא עברי, היינו, שמקום־הלידה הוא הקובע את היותו עברי. איני מסכים לכך, אך זו דעתך. אם כן, מה איכפת לך שנביא לארץ מיליון יהודים? הלא בניהם, שייוולדו בארץ, יהיו עברים. דווקא מבחינת ההשקפה שלך, היית צריך להיות בעד עליה המונית; פשוט תתייחס לעולים היהודיים כאל בתי־חרושת לייצור עברים חדשים.״
עד כמה שאני זוכר, נסתיימה השיחה בנימה מרה של התקפות אישיות עלי. מאז לא החליף עמי רטוש, במשך עשרים שנה, אף לא מילה אחת.
★ ★ ★
אותה סידרת מאמרים שלי, שהרגיזה כל־כך את רטוש־שלח, לא נולדה במקרה. היא היתה תוצאה ישירה של היתקלותי בחוברת צרפ־