אך הכוח העקרי שהתגבש באותם הימים בנוער העברי בארץ היה הפלמ״ח. בו התרכזו מיטב הצעירים, בני הארץ וחניכיה, אשר רטוש תלה בהם את תקוותיו. חסידיו — שמנו אז כמו לאחר מכן כתריסר אחד או שניים — החליטו להסתנן לתוך אירגון זה. וכך קרה שראשי אירגון ה״הגנה״ הזדעזעו לשמוע כי נתגלתה תופעה נוראה בפלמ״ח. כמה מחברי הפלמ״ח, כך אמרה השמועה, נוהגים להתקבץ בלילות כדי לצאת במחול — לא מחול ההורה סביב המדורה, אלא ריקוד פרוע סביב עשתורת ערומה. בעשתורת שימשה אחת מבנות מנהיגי הישוב (לאחר מכן נפוצה השמועה כי היתה זאת נועה אשכול, בתו של מי שעמד להיות, לאחר שנים לא־מעטות, ראש ממשלת ישראל.) הפולחן הכנעני העתיק, שהונצח לדראון בתנ״ך, קם לתחיה.
איני יודע מי הפיץ את השמועה הראשונה. דומני שהיה זה מתי מגד, הסופר הצעיר דאז, שגם הוא השתעשע קצרות עם הרעיון הכנעני. על כל פנים, השמועה פשטה כדליקת שדה בקרב צמרת היישוב, שהיתה אז פוריטאנית וצבועה עוד יותר מכפי שהיא היום. היתה זו שערוריה ממדרגה ראשונה.
רטוש ואנשיו הכחישו נמרצות, ומוסיפים להכחיש עד עצם היום הזה, שיש שמץ של אמת בהשמצה הזדונית. לעומת זאת אמר לי שמעון אבידן, אז ראש המחלקה הגרמנית של הפלמ״ח, כי הוטל עליו מטעם הפלמ״ח לחקור בהאשמה, וכי הגיע לכלל מסקנה, שאכן נכונה היא. על כל פנים, כל הכנענים סולקו מן הפלמ״ח.
שמועה זו היא שהולידה את הכינוי ״כנענים״. המציא אותו אברהם שלונסקי, כשם־גנאי אירוני, והוא נדבק מייד. כל שאר השמות, בהם כינו החוגים הכנענים השונים את עצמם, נשתכחו כליל. מעטים זוכרים ביום את השם חסר־התנופה שנתן רטוש לחוג שלו — ״הוועד לגיבוש הנוער העברי.״ אך דווקא שם־הגנאי הציורי, ששם את הדגש על עיקר הרעיון, נשאר חי ומסקרן. הוא רודף עד היום אחרי כל מי שדגל אי־פעם בגירסה זו או אחרת של הרעיון העברי — ומשמש שם־גנאי בפי בורים. אכן, תנועות רבות הונצחו בהיסטוריה דווקא בשמות־הגנאי שהודבקו להם על־ידי יריביהם.
לא האמנתי מימי באמיתות השמועה בדבר ריקוד העשתורת, אם כי לא הבנתי את ההתמרמרות הפוריטאנית של אנשי רטוש עליה. אחרי הכל, היא עוררה סקרנות ועל כן מילאה תפקיד תעמולתי מועיל. אך אין הדבר חשוב. החשוב הוא: מדוע היה היישוב מוכן׳ באותם הימים, להאמין כי צעירים