מסוגלים לחדש את הפולחן הכנעני של ימי־קדם ? התשובה על כך מסבירה במידה רבה את הרקע הרוחני של הרעיון הכנעני בימי ראשיתו.
★ ★ ★
בין שתי מלחמות־העולם (ואף בימי מלחמת־העולם השניה עצמה) שיגשגה בעולם לאומנות קיצונית, שמצאה את השראתה בהגזמה רומנטית וילדותית של העבר הלאומי. אם לא היה לאומה פלונית עבר מתאים, יצרו אותו באופן מלאכותי. כבר הזכרתי תופעה זו בפרק קודם.
הגרמנים המציאו עבר מפואר של הגזע הגרמני, גילו שכל גאוני העולם בכל הדורות היו גרמנים סמויים, והכתירו את זכר הרייך הראשון שלהם, ביש־המזל, בהילה של הוד ופאר. הפאשיסטים האיטלקיים התיימרו, פשוט, להיות יורשי הרפובליקה הרומאית, ואימצו לעצמם את הפאשוס — סמל החוק הרומאי. אפילו סטאלין גנז את גיבורי המרידות של רוסיה, והעלה על נס את העריצים הלאומניים ואת אלופיהם, איוון האיום, סובורוב וקוטוזוב.
לא רק הגדולים שיחקו במישחק זה. מדינות־נפל זעירות גילו לפתע כי היו פעם אימפריות חובקות־עולם, או לפחות חובקות־יבשת. מדינה עלובה כמו ליטא נזכרה כי פעם שלטו דוכסיה על כל המרחב העצום מן הים הבאלטי ועד הים השחור. הצ׳כים התפארו בתקופה הקצרה בה ישבו נסיכי פראג על כס הרייך המרכז־אירופי. לפי כל הדעות, אי־אפשר היה לייסד תנועה לאומית אמיתית בלי שתהיה מצויידת בהשקפה היסטורית מחודשת, שהוכיחה כי בני אותה אומה עולים על שאר האומות. המטרה המוצהרת היתה להחזיר עטרה ליושנה ולחדש ימים כקדם — היינו, להחיות את הימים (ואפילו היו ספורים ומפוקפקים) בהם משלו בני אותה אומה בכיפה.
מחלה עולמית זו לא יכלה לפסוח על הנוער העברי בארץ־ישראל. אבותיו הביאוה מאירופה, יחד עם מגבעות הלבד והליפטים. הציונים מכל הסוגים החלו מתעמקים בדברי ימי ״הבית השני״ ומעלים על נס את גדולת היהדות. אלא שדווקא תקופה זו לא משכה את לב הנוער שגדל בארץ, שגילה מחדש את התנ״ך, את תקופת השופטים והמלכים.
באותם הימים פנינו עורף לביאליק, המשורר היהודי, ולמדנו על־פה את שירי טשרניחובסקי, שסגד לפסל אפולו, השמיץ את נביאי היהדות וקרא כי דם כובשי כנען זורם בעורקיו. עלילות גילגמש, בתירגומו של טשרניחובסקי, היו בשבילנו תגלית. עולם חדש, עולם קדום של גיבורים זקופי־קומה