וכובשי־עולם, נפתח לפנינו. בלענו את הספרים שהוכיחו כי האודיסיאה כולה גנובה מדו״חות עתיקים של ימאים עבריים, שיצאו בסירותיהם הרעועות מחופי ארץ־ישראל והגיעו עד לבריטניה, לגיניאה, ואולי לאמריקה. התגאינו בחניבעל, שפקד על צבאותיו בעברית, וקראנו בהנאה את נאומו של בנימין ד׳ישראלי, שאמר לחברי הפרלמנט הבריטי, כי אבותיו השמיים יצרו את התרבות האנושית בשעה שאבותיהם עוד טיפסו ערומים על העצים.
ספרי הארכיאולוגיה היו לחם חוקנו. אז לא היתה זו אופנה ממלכתית, מסוגננת ומנוונת, כמו היום. התעמקנו בספרים בכל השפות, כדי לגלות את עקבות אבותינו, תרבותם ועלילותיהם. כך גילינו כי התנ״ך נכתב בימי הירידה של העולם השמי הקדום, וכי קדמו לו אלפי שנות תרבות, מדע, חוק ומלחמה. החילונו לראות בארץ חלק קטן ממולדת תרבותית גדולה הרבה יותר, ובהיסטוריה הישראלית חלק קטן מתולדות העברים.
הרעיון הכנעני לא יצר רקע זה. להיפך, הרקע הזה יצר את הרעיון הכנעני.
★ ★ ★
יש אומרים כי התנועה הכנענית כולה מקורה בפסל אחד — נמרוד — של יצחק דנציגר. דנציגר, בנו של בעל בית־החולים ברחוב גרוזנברג בתל־אביב, גבר יפת־תואר שהפך לאחר מכן כוכב הסרט הישראלי הראשון (״בית אבי״), חזר ארצה מאנגליה בסוף שנות השלושים. לדבריו. מאס בסיגנון האמנותי המלאכותי של הציונות מן הימים ההם, הסיגנון החלוצי של העלייה השניה. בחפשו אחרי משהו שיבטא יותר את רוח הדור, חזר אל תרבות הגבורה השמית של ימי־קדם.
נמרוד הפך מיד לסמל. ספק אם דנציגר עצמו היה אי־פעם כנעני אמיתי. אולם בנימין תמוז, שלמד אצלו פיסול, היפנה את תשומת־לב חבריו אל היצירה, שהפכה מאז היצירה הכנענית בה״א הידיעה.
לכל חברי הקבוצה של רטוש היו שני מכנים משותפים, שבוודאי לא היו מקריים. ראשית: כולם היו בני חוץ־לארץ, שהחליפו את שמותיהם הלועזיים הקודמים בשמות שמיים בולטים. שנית: כולם היו בעלי שאיפות בשטח הספרות, השירה, הציור או הפיסול. רטוש ונושא־כליו העיקרי, אהרון אמיר, היו משוררים, תמוז היה פסל־סופר, וכל האחרים ניסו אף הם את מזלם בשטחים אלה.
בכל הקבוצה כולה לא היה אף איש אחד שהיה בעל תפיסה מדינית