ברור, כגון ״אסיה המערבית״ או ״הקשת הפוריה", לא נראו לנו בשל שיקולים מעשיים. נראה לנו יותר המושג ״המרחב השמי״, שהשתמשתי בו לראשונה בשנת 1942.
כך השתלבו התפיסה ההיסטורית והפוליטיקה המעשית. השיבה אל העבר הרחוק לימדה אותנו כי בימי הזוהר שלה היתה ארץ־ישראל חלק מן עולם השמי הקדום. תחזית העתיד לימדה אותנו כי מדינה עברית, לכשתקום, תצטרך ליצור סביבה חטיבה מדינית־כלכלית־צבאית גדולה. המונח ״המרחב השמי״ איחד את שני הדברים להכרה אחת. אפשר לומר, שעימו נולד הזרם העברי־הפוליטי, בניגוד לזרם הכנעני־הרומנטי.
אין צורך להוסיף, כי רטוש וקבוצתו דחו את המונח, ואת כל הלך־ המחשבה המונח ביסודו, בבוז עמוק.
★ ★ ★
הרומנטיקה הכנענית יצרה, באותם הימים, יצירה משלה.
היה זה הדגל של רטוש. המצאת דגלים היתה, אף היא, אחד מסממני התקופה בין שתי המלחמות באירופה. הקומוניסטים, הנאצים, ועשרות תנועות אחרות, הופיעו בזירה כשהן נושאות כל אחת דגל משלה, כנגד הדגל הרשמי של מדינתה. הכנענים יכלו לטעון, בצדק, כי ״הרבה גופים ופלגים צצו בתוך היישוב הזה, אבל אף אחד מכל אלו לא קם בדגל חדש, לא קם בצילו של דגל חדש.״
הדגל של רטוש היה מחולק לשני מישטחים מאוזנים. למעלה, פס רחב בצבע ארגמן, ומתחתיו פס צר יותר בצבע תכלת. על שניהם התנוססה האות אל״ף, בכתיב העברי המקורי והעתיק, צבועה בצבע זהב.
ההסבר הרשמי של רטוש קבע: ״כקדמות צבעיו וסמלו — קדמות תור הזהב והגדולה לעברנו העברי. בצבעיו — עוז־האמונה אשר בנו, וחזון העתיד. וכאלף הזהב הקורן אשר עליו — סמל בראשית לכוח והוד כוחנו להתחיל מבראשית, מאלף.״
רטוש קבע כי תכלת וארגמן הם הצבעים הלאומיים של העברים הקדומים. יש לי כמה ספקות ביחס לכך. התנ״ך מזכיר פעמים רבות את המלים ״תכלת־וארגמן" (לרוב דווקא בהקשר עם הפולחן הדתי, באוהל המועד ובבית־המיקדש), אך מסופקני אם הכוונה לצבעים עבריים לאומיים ואם בכלל הכוונה לצבעים הידועים לנו בשם זה. הבדים הצבועים בארגמן, בעזרת ההפרשות של שבלולי־ים, היו יקרים מאוד, ועל כן סימלו את השלטון