והעושר בכל ארצות־קדם. תכלת־וארגמן לא היו, מן הסתם, אלא שני גוונים של אותו צבע. בכל זאת, מאחר שצור הקדומה היתה בירת ייצור בדי הארגמן, אפשר היה לטעון כי הצבע הוא עברי מובהק.
האל״ף הכנעני היתה דמויית קרני שור — ולא במקרה. כי השור, האלוף, היה סמל הבעל הכנעני. מבחינה רעיונית, היה זה, איפוא, דגל מוצלח למדי. אך מבחינה אסתטית־תעמולתית, היה זה דגל גרוע. בוודאי לא היה מלהיב כמו הדגל האדום הפשוט של הקומוניסטים, והוא לא עלה בטיבו על הדגל הציוני, אותה ״טלית ציונית מבית־המידרש,״ כלשונו של רטוש.
אולם, כנאה למשורר, תלה רטוש בדגלו תקוות מיסטיות ממש. ״כוח התעמולה הצפון בדגל שלנו הוא אחד מגילוייו של אותו כוח שאחז בנו,״ כתב. ״מבחינת התעמולה, אין ספק כי ההישג הגדול והקיים אשר ביציאתנו זו הראשונה לאוויר העולם (בשנת 1944) אולי עיקרו הוא בדגל הזה, על צבעיו ואלף זהבו, אשר לא יישכחו מן העין... ומי שיזכור את הדגל לבדו... גם יומו בוא יבוא, ואחרי הדגל הזה ילך, בצילו יחיה ועליו ימות... קודם כל, וראשית כל, ועל הכל, לא יהיה אדם אשר יישכח מעיניו דגל התכלת והארגמן, אף אם לא יראה אלא אותו בלבד, ואף לאחר שישכח ממנו כל זולתו...״
אומנם התכונן רטוש לכך כי היהודים יצחקו לדגלו. על כך אמר מילים כדורבנות: ״בינם לבין עצמם יודעים היהודים הפיקחים והמיושבים ונחותי־הנפש גם את הדבר הזה: כי דגל, כמולדת ובשלטון, לא ליהודים האומללים ניתנו. הללו נתייחדו לגויי הארצות. היהודי לא יעיז להעלות דגל, באשר אין הוא ראוי לכך, ומי כמותו יודע את מד ערכו... הדגל קורא. הדגל מחייב. אבל היהודי, באשר הוא יהודי, אין הוא יודע את החובה הזאת. הדגל מעולם ההוד הוא, שליהודים אין בו דריסת־רגל.״
אך אין דבר: הדגל החדש הוכיח, כפי שכתב רטוש, כי הנה קם ״גוף עברי, להוציא את כל הציוני והיהודי, ונושאו הוא עברי כולו, להוציא את כל היהודי והציוני, וכי העברים נשאו את דגלם, דגל התכלת־והארגמן וקרני־הזהב.״
מדוע, בכל זאת, לא קיבל הנוער העברי את הדגל החדש, וכל אשר סימל ?
מדוע דחו דווקא ילידי הארץ, בהם תלה רטוש את כל תקוותיו, את הרומנטיקה הכנענית? מדוע נשארה הכמיהה לעבר הרחוק אינטרמצו קצר, שלא היכה שורשים עמוקים? הסיבה נעוצה בתהום הפעורה בין הכנענים הראשונים, שהושפעו כל־כך על־ידי האווירה הרומנטית של אירופה בין