באזור זה. בימי הגלות הם הפכו ״יהודים״ — היינו, בני עדה דתית־תרבותית ששוב לא היתה זקוקה למולדת, מאחר שסממני־ההיכר והמלט־המדבק שלה היו דתיים־פולחניים־תרבותיים. אופייה של עדה זו לא השתנה גם כאשר חלק קטן ממנה חזר לארץ־ישראל והקים בה את ״הבית השני״. מרכז היהדות נשאר בפזורה, והקיבוץ הארץ־ישראלי לא היה אלא חלק מן הפזורה. ״ארץ־הקודש״ היתה מושג דתי מופשט, לא מציאות לאומית ממשית.
עדה עולמית זו ערכה את התנ״ך. היא נטלה את הטקסטים העתיקים, שעברו מדור לדור, והכניסה בהם שינויים מרחיקי־לכת, שבאו ליצור את הרושם הכוזב כאילו חיו הישראלים, משחר ההיסטוריה שלהם, בהתאם לתפיסות שנולדו רק בימי גלות בבל, בנכר. בעזרת ניתוח בלשני, הפרידו ולהאוזן ושאר החוקרים בין הרבדים השונים המונחים, זה על גבי זה, ברבים מפרקי התנ״ך, וגילו מה הם הפסוקים המגמתיים שהוכנסו במאוחר.
לאחר מכן בא שפנגלר וטען כי תהליך ההפיכה מעם מולדתי לעדה עולמית כלל לא היה מיוחד ליהודים, אלא היה אופייני לתקופה כולה. שפנגלר היה הראשון שגילה כי ההיסטוריה העולמית אינה קו המוביל ישר מן ״התקופה העתיקה״, דרך ״ימי הביניים״ אל ״העת החדשה״, כפי שסברו עד אז היסטוריוני אירופה בבורותם ובשחצנותם, אלא שהיא מורכבת מאוסף של תרבויות שונות, הדומות לבני־אדם. כל אחת מן התרבויות האלה נולדה, גדלה, התבגרה, התנוונה ומתה, ואורך־החיים הממוצע שלהן הוא כאלף שגה.
לדעת שפנגלר, היתה ההיסטוריה העברית הקדומה חלק מן התרבות של ארם־נהריים, ולא היה כל הבדל בין הישראלים הקדומים לבין שאר עמי כנען, או ״עבר־הנהר״. תרבות זו היתה מורכבת מעמים מולדתיים. גיבוריה ההיסטוריים היו סרגון וחמורבי, והיא כבר היתה בשלב של גסיסה כאשר פרחו ממלכות ישראל ויהודה בפינה נידחת של כנען. הישראלים, כשאר עמי תרבות זו, היו עובדי אלילים, האמינו במקומות קדושים רבים הפזורים בארץ, עשתרות, במות ומצבות ״על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן״, זבחו את בניהם, אהבו קדשות ועשו את כל שאר המעשים הרגילים, המתוארים לגנאי בתנ״ך.
ואילו בימי גלות בבל נולדה בכל רחבי המרחב תרבות חדשה לגמרי. מבשריה היו נביאים כמו עמום, ישעיהו וזאראתוסטרא. במקום המולדת בא עקרון מוסרי־דתי. העולם כולו שוב לא התפצל לממלכות מקומיות, אלא לעדות בין־לאומיות. יהודי באלכסנדריה ויהודיה בשושן הפרסית היו