שייכים לגוף משפטי אחד, ויכלו להינשא זה לזו, אך יהודיה בקיסריה לא יכלה להינשא ל״יווני״ שגר בעברו האחר של אותו הרחוב, בהיותו שייך לגוף משפטי שונה, גם הוא בין־לאומי־עדתי. מוסדות המימשל והשיפוט במרחב כולו היו עדתיים. העדה היהודית היתה רק אחת מרבות, כגון העדה ההלניסטית (שלא היתה זהה עם העם היווני ההיסטורי), העדות הנוצריות, העדה הכשדית, ולבסוף העדה המוסלמית. הקמת הממלכה המוסלמית החובקת־עולם, ממלכת הכליפים, למעלה מאלף שנה אחרי גלות בבל, היתה השלב האחרון והמסיים של תרבות זו.
כמה מאות שנים לאחר־מכן נולדה שוב תרבות חדשה לגמרי — היא תרבות המערב. גיבוריה, מקארל הגדול ועד צ׳רצ׳יל, היו ״לאומיים״. משמע : התרבות המערבית מבוססת על אומות מולדתיות, הצמודות לשטחים גיאוגרפיים. בעולם מערבי זה שרדו היהודים כשריד של תרבות קודמת. דפוסי־חייה, שהיו נורמליים בימי אוגוסטוס וישו, הפכו בלתי־נורמליים בימי נפוליאון וגתה. על כן הם חורגים מן המיסגרת.
שפנגלר האמין כי המערב שוקע בימינו׳ ובמקומו תבוא תרבות חדשה, רוסית, אשר הבולשביקים הם נביאיה. ארנולד טוינבי, שירש הרבה מתפיסות שפנגלר, כופר בכך. אך גם טוינבי, כמו שפנגלר, הסכים כי העדה היהודית היא ״פוסיל״, דמות מאובנת של תרבות קודמת, שעברה מן העולם.
★ ★ ★
עד כאן הסכימו למעשה כל האסכולות העבריות. השאלה הגדולה היתה: איך לתרגם תפיסה היסטורית זו לשפת מיסגרת רעיונית אקטואלית? מה היא המסקנה הריגשית, התרבותית, המדינית?
אפשר היה לומר: ״אכן, היהדות היא שריד של תקופה שחלפה. היא מיסגרת־החיים של הפזורה היהודית העולמית. עתה נוצרה בארץ אומה הדשה, הזקוקה לדפוסי־חיים חדשים, לאומיים, מושרשים במולדתה ובתקופתה. על כן יש להינתק מן הדפוסים הקודמים, בהינתק בן מבית הוריו. יכול הבן לחבב את הוריו ואף לכבדם, אך הוא חייב לחיות את חייו שלו, ואסור לו לשעבד את חייו לחייהם שלהם. כשם שכל צעיר חייב לבנות את ביתו שלו, כן חייבת כל אומה חדשה לבנות את חייה בנפרד מן המיסגרת שהולידה אותה. האומה העברית החדשה חייבת לנטוש את הבית הציוני, כמו שנאמר בספר בראשית: ״על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו...״